סיפורו של צבי רפה לא יכול להשאיר אף אחד אדיש. צבי, שנולד בשם הרמן ברנהרד רפה, נולד ב-7 באוקטובר 1905 בעיר האלה השוכנת בסמוך לנהר זאלה במדינת סקסוניה שבגרמניה. הוא היה בן הזקונים של המשפחה, שב-1910 שינתה את מקום מגוריה והשתקעה בעיר לייפציג ושכנה ברחוב היינשטראסה 31 פינת רחוב בריל במרכז העיר.
רפה למד בישיבה בלייפציג ולאחר מכן המשיך את לימודיו בבית ספר. למחייתו עבד כפרוון ונמנה על שחקני קבוצת "בר כוכבא" לייפציג – הקבוצה היהודית של העיר. הוא הצטיין כקשר אחורי החל משנות ה-20 של המאה הקודמת ובראשית שנות ה-30 נסע לווינה לשחק בקבוצת מכבי 'חשמונאים' וינה, אך געגועים למשפחתו החזירו אותו ללייפציג לאחר שלושה שבועות בלבד.
מלבד היותו כדורגלן, רפה היה גם אתלט מצטיין בקפיצה לגובה ובהדיפת כדורגל ברזל וב-1935 הגיע הרגע ששינה את חייו – המכבייה השנייה בארץ ישראל. היא נערכה בין ה-2 ל-10 באפריל בארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. רפה לקח חלק גם בנבחרת הכדורגל שייצגה את גרמניה במכבייה וסיימה במקום השני מבין שש המדינות שהתחרו.
בסך הכל, המשלחת הגרמנית לארץ ישראל מנתה כ-230 איש – 18 מתוכם חבריו של רפה מקבוצת בר כוכבא לייפציג. המשלחת נסעה דרך אוסטריה, יוגוסלביה והגיע לטרייסט שבאיטליה, שם עלתה על אונייה לחיפה, אשר עגנה בנמל בארץ ישראל ב-31 במרץ 1935.
לצבי רפה היו בני משפחה שהתגוררו בבני ברק – משפחת הוכמן. בתום המכבייה, כאשר הוא הגיע להיפרד מהם לפני שובו לגרמניה, הכל השתנה. בן דודו של צבי, יצחק הוכמן, ביצע צעד חריג, כאשר נעל את שניהם בחדר אחד בביתם שבבני ברק והודיע לו: "אמך ביקשה שתישאר בארץ ישראל ולא תחזור לגרמניה".
צבי כעס, צעק ובכה, אך בן דודו הבהיר לו שיפתח את הדלת וייתן לו לצאת מהחדר רק אחרי שהאונייה תפליג חזרה לגרמניה. הצעקות של צבי לא עזרו, ואכן, רק אחרי שהאונייה יצאה לדרכה והאפשרות לחזור לגרמניה ירדה מהפרק – הוא שחרר אותו.
כך יצא שצבי רפה נשאר בארץ ישראל, כמו חלק גדול ממשתתפי המשלחת. הוא קיבל הצעה מאורנטלייך, מאמן הפועל ירושלים, אשר שיחק בהכח וינה, להגיע לקבוצתו, אך השיב בסירוב. הצעה נוספת ממכבי אבשלום פתח תקווה קיבלה תשובה שלילית – כי פתח תקווה של אז הייתה כולה פרדסים וחלק מהמשרה הייתה עבודה עם טורייה בפרדסים.
ידידו של רפה, פאול קסטנבוים, שכנע אותו להירשם להכח תל אביב, שרוב שחקני היו יוצאי קבוצות מאוסטריה וגרמניה. מאמצע שנות ה-30 ועד 1940 נחשבה הכח ת"א לאחת מארבע הקבוצות הטובות בארץ ישראל. צבי החל להשתקע בארץ, בעוד משפחתו נשארה בלייפציג.
צבי רפה הפך לשופט אחרי שפרש ממשחק ושיחק בליגה למקומות עבודה כשעבד בחברת "מספרו" – חברה לסיגריות אפשר הפסיקה את פעילותה באמצע שנות ה-50 בעקבות החרם הערבי. ב-1937 רפה נישא לרות פיקארצ'יק, שעלתה מפולין ב-1934. נולדו להם שלושה ילדים – חנה, בת-עמי וברוך.
בת-עמי נישאה לכדורגלן העבר המפורסם של מכבי תל אביב ונבחרת ישראל, יוסף גולדשטיין ז"ל. לאחרונה, אגב, נכתב ספר על חייו: "יוסף גולדשטיין האיש והאגדה". צבי רפה הלך לעולמו בגיל 85 ב-8 במרץ 1991.
מה עבר על משפחתו?
אביו של רפה, ברנרד ברוך, נפטר מספר חודשים לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הוא הוכרח לעבוד עבודה פיזית שגרמה לו להתקף לב, גסס בבית במשך שלושה ימים והלך לעולמו ב-25 במאי 1933. הוא קבור באויטריטש שבלייפציג.
אמו של רפה, אסתר יוכה לבית לוסטיגמן, ניסתה לברוח עם בנה השני (מוזס מוריץ), את נתפסה בגבול גרמניה ובלגיה והוחזרה ללייפציג. היא גורשה מלייפציג לטרזינשטט בטרנספורט XV/1 ב-20 בספטמבר 1942 ברכבת מספר 330, ונפטרה בטרזינשטט ב-30 בדצמבר באותה השנה.
אחיו הבכור של צבי, אלברט ארון רפה, הוכנס בתקופת מלחמת העולם הראשונה יחד עם אביו למחנה לזרים והצטרף לצבא הגרמני בזמן המלחמה. בעקבות שירותו בצבא היא קיבל אזרחות גרמנית. אלברט היה קומוניסט בהשקפתו ונעצר מספר פעמים בטענות לגניבה. הוא נאסר בבית הסוהר וולדהיים באשמת פשעים חמורים מה-25 במאי 1935 ועד ל-25 באוגוסט 1937. לאחר מכן, החל מה-20 ביולי 1939, הוא שהה במחנה מעצר בגרפנטונה, הועבר ב-7 במרץ 1941 למחנה מעצר אחר בו נערכו עבודות בכפייה בגרוס-סטרליץ בשלזיה, על גבול פולין – שם נעלם ומאז לא נודע גורלו.
רעייתו של אלברט, סופי שרה לבית מוקרן, גורשה ב-13 ביולי 1942 לאושוויץ. בנה של השניים, הורסט רפה, נעצר ב-15 בינואר 1940 באאכן על ידי הגסטפו. היה זה מעצר מונע בהוראת משטרת לייפציג. הסיבה: חציית גובל לא חוקית. ב-21 בפברואר הוא הועבר למחנה הריכוז זקנסהאוזן (מספר אסיר – 20274). ב-3 בספטמבר 1940 הועבר למחנה דכאו (מספר אסיר – 17528). ב-5 ביולי 1941 בהוראת משטרת לייפציג הוא הועבר למחנה הריכוז בוכנוולד ובאוקטובר 1942 גורש לאושוויץ.
אחיו השני של צבי רפה, מוזס מוריץ, ניסה לברוח עם אמו מגרמניה והשניים נתפסו ליד גבול גרמניה-בלגיה. הוא שהה במחנה המעבר דוסן דה סן ז'ורז', שהיה מחנה צבאי ליד העיר מכלן שבבלגיה. ב-11 במאי 1944 נלשח לאושוויץ בטרנספורט XXV/415. רעייתו הלן וילדיהם, קרל וזיגפריד, עזבו את גרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ובאביב 1940 עלו על ספינה מהולנד לניו יורק, ארצות הברית.
אחותו של צבי, פרידה הרץ, גורשה עם משפחה באוקטובר 1938 לפולין. בעלה, יחיאל, היה יליד פולין ולשניים היו שתי בנות – רוזה וקלרה. הם הגיעו ללודז', שם הייתה ליחיאל משפחה, אך עם כיבוש פולין והקמת הגטו בעיר, גורשו אליו. עם חיסול הגטו, נשלחו באוגוסט 1944 לאושוויץ. האב, יחיאל, מת מרעב ומחלות. הבת, רוזה, חלתה בטיפוס. פרידה ובתה קלרה שולחו למחנה הריכוז ברגן בלזן, שם נפרה פרידה במרץ 1945. קלרה שוחחרה ב-15 באפריל 1945.
"בר כוכבא" לייפציג
השמות שניתנו למועדונים יהודיים התבססו בעיקר על תקופות תנ"כיות ועל גיבורים יהודים מתקופה מאוחרת יותר, כמו בר כוכבא מהכבים מהמאה השנייה לספירה. זה עשה רושם רב על הזיכרון היהודי ונתפס כמשהו שמייצג את הרעיון הבלתי נשכח של "יהדות השרירים", מושג אותו טבע מקס נורדאו בקונגרס הציוני השני ב-1898.
מועדון ההתעמלות "בר כוכבא" לייפציג נוסד ב-1919, ושנה לאחר מכן מועדון הספורט, שהפך לאחד המועדונים הגדולים של מכבי בגרמניה. המייסד ויושב הראש היה אדולף רוטר, שנפטר ב-1930. בפברואר 1921 קנה המועדון קרקע באויטריטש, ברחוב דליצר 131, ועל הקרקע נבנה מגרש לאימונים ולתחרויות, אשר נפתח רשמית ב-29 באוקטובר 1922.
כתוצאה מבניית המגרשים, למועדון היו כ-700 ספורטאים פעילים ב-1921 ושנה לאחר מכן היו כבר כ-900 ספורטאים. המועדון הפך לאחד הגדולים VMBV – ההתאחדות האזורית של מרכז גרמניה (הליגות למחוזות השונים היו קיימות עד 1933).
ב-1924 מנה המועדון כ-1,300 חברים – כ-600 מתוכם נערים וכ-450 אתלטיות. כך הפך "בר כוכבא" לייפציג למועדון מכבי הגדול בגרמניה. במאי 1924 התמזג מועדון ההתעמלות עם מועדון הספורט והפך ל"מועדון הספורט וההתעמלות היהודי בר כוכבא לייפציג". מאותו רגע – שחקני הכדורגל היו חלק מהמועדון הראשי, שצבעיו היו כחול ולבן – חולצות לבנות עם פסים כחולים.
בניגוד למועדונים אחרים של מכבי, "בר כוכבא" לייפציג הציעה תכניות חינוכיות ולימוד השפה העברית לפני 1933. באפריל 1932 נפתח מרכז לצעירים יהודים ברחוב אלסטר 7, ושם גם קבעה הנהלת המועדון את מקומה – עד שנהרס ב-1938.
כאשר עלתה לשלטון המפלגה הנאצית בינואר 1933 המשיך המועדון בפעילותו ללא הפרעה, אך בהדרגה הספורט הופסק באופן אלים לאט לאט. לדוגמה, משחקי מכבי באתלטיקה ב-17 בספטמבר 1933 לאחר עשר דקות בלבד, כאשר חיילי ה"אס אה" (SA) פשטו על המגרש.
בסוף אפריל הוציא המועודן מליגת ה-VMBV. לפני אולימפיאדת ברלין ב-1936 וידאו השלטונות הנאצים שלא יהיו התקפות אלימות. ב-1937-38 עסקו בעיקר בתכניות הגירה במועדון. כ-1,000 אתלטים צעירים נשלחו להכשרה, שם המתינו להגירתם לארץ ישראל. ב-1937 ברחו 700 חברי מועדון מגרמניה
הליגה של מכבי הסתיימה בקיץ 1937, אך זמן קצר לפני ליל הבדולח עוד התקיימו משחקים ותחרויות של מועדונים יהודיים. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938) נערך חיפוש על ידי הגסטפו במרכז הצעירים ומקום ההנהלה – והוא נהרס. על המועדון נאסר לקיים פעילויות, אך רשמית הוא המשיך להתקיים. חברי מועדון רבים נעצרו ימים לאחר מכן ושוחררו בתנאי שיעזבו את גרמניה לציתות.
בנאומו האחרון דיבר ד"ר קוסט, חבר הנהלה בבר כוכבא לייפציג, על הצלחת המועדון והדגיש שהמכבים של לייפציג ימשיכו את עבודת המועדון במקומות רבים בעולם. האסיפה הכללית האחרונה שנערכה בבוקר הסתיימה בשירת "התקווה" ולאחר מכן המועדון חדל מלהתקיים.
עוד לפני כן, אליעזר לודביג להרפרוינד שימש כיו"ר המועדון. הוא היה ממייסדיו ושימש כאיש תנועת מכבי בחו"ל, יושב ראש האגודה הציונית בלייפציג, חבר ההנהלה הציונית בגרמניה והשתתף בקונגרסים הציוניים. שנים אחר כך הוא שימש כראש מחלקת הכדורגל של מכבי תל אביב ב-1940-1939 ומספר שנים לאחר מכן יושב ראש מכבי תל אביב, מרכז מכבי, חבר נשיאות ההתאחדות לכדורגל ונציג פיפ"א בארץ, ואף יושב ראש וחבר הנהלת מכבי העולמית.
לאחר ליל הבדולח, להרפרוינד הוזהר על ידי ראש משטרת לייפציג, שהיה ידידו, כי הגסטפו מחפשים אחריו ועליו לברוח מגרמניה. הוא ברח ללונדון, ולאחר שנתיים התאחד עם משפחתו שברחה אף היא לארץ ישראל.
הנצחות
בני משפחת רפה הונצחו ב-19 בספטמבר 2016 במסגרת פרויקט אבני נגף, אותו ערך האומן גונתר דמינג. 14 בני המשפחה הונצחו בפרויקט של בית אריק צייגנר, שפעל במחתרת נגד הנציונל סוציאליזם ואף הסתיר במסגרתה יהודים בביתו, נעצר ושולח למחנה הריכוז בוכנוולד.
כריסטוף דוד שומאכר, המשמש מאז 2011 כיושב ראש טופלהאוזן (ארגון פרטי על פי החוק הגרמני העובד למען צעירים ומשפחות בלייפציג) עורך מאז קיץ 2015 בסוף חודש יוני טורניר על שם האחים מקס וליאו ברטפלד, ממייסדי קבוצת הכדורגל של בר כוכבא לייפציג. מקס ברח עם משפחתו להולנד ושרד, וליאן היגר לבלגיה ולאחר מכן לצרפת, שם נתפס וגורש לאושוויץ. הוא צעד בצעדת המוות בינואר 1945 למחנה גרוס-רוזן, משם הועבר לבוכנוולד, שם נספה בפברואר 1945.
בטורניר, שמתקיים בשיתוף פעולה עם התאחדות הכדורגל של סקסוניה, משתתפים ילדים בגילאי 13-15 וקבוצות ישראליות כמו פרדס חנה-כרכור ובית"ר נורדיה. כמו כן, לקחו בו חלק בורוסיה ברלין, ב.ס.ג לייפציג, פ.צ לוק לייפציג ועוד.
בסוף חודש יוני 2018 הונצחו מרכז הצעירים ומקום הנהלת בר כוכבא ברחוב אלסטר 7 בשיתוף עם בית אריך צייגנר ועיריית לייפציג. בת-עמי ובתה אורלי גולדשטיין לקחו חלק בהנצחה כשאורלי נשאה נאום. עוד לקחו חלק בטקס: האחראית על תיק התרבות בעיריית לייפציג, אנשי בית אריך צייגנר, כריסטוף דוד שומאכר, ד"ר תומאס פייסט שהיה ציר ברייכסטאג הגרמני מטעם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית ועתה משמש כאחראי על עניינים יהודים מטעם מדינת סקסוניה, ריף קאופמן יושב ראש הקהילה היהודית, ד"ר גרלינדה רוהר ועוד.
ב-2020 יצא לאור ספר על מועדון "בר כוכבא" לייפציג, שבו נערך מחקר מקיף על ידי ד"ר יובל רובוביץ' בשיתוף פעולה עם ד"ר גרלינדה רוהר, שהייתה מנהלת מוזיאון הספורט של לייפציג. בסוף אוגוסט 2020 הונצח מגרש "בר כוכבא" לייפציג, שם גם הושק הספר שנכתב על ידי יובל רובוביץ בשיתוף עם גרלינדה רוהר.
באוקטובר 2020 נערך טקס חנוכת לוח זיכרון ליד המקום בו עמד בית העסק של משפחת רוטר, ששימש גם כמשרד של "בר כוכבא" לייפציג, ברחוב בריל במרכז העיר בשיתוף עם בית אריך צייגנר עם בית-ספר מקומי, ונישאו דברים על הספר שנכתב על המועדון.
מה דעתך על הכתבה?