"לא חשבתי לרגע אחד שזה מה שאני הולכת לראות. הוא כתב לי הודעה בוואטסאפ, כנראה כמה שניות לפני שהוא עשה את זה: 'קרה לי משהו, תבואי הביתה, אוהב אותך'. עזבתי הכל. ניסיתי ליצור קשר, אבל הוא לא ענה לי. חשבתי שהוא נפל, שהוא קורא לי לעזרה, שהוא לא יכול להתרומם". כך, בקול חלש וסדוק, שיחזרה איריס פרץ את דקות הזוועה בסיומן ראתה את הטרגדיה הגדולה – בעלה ויקי פרץ שם קץ לחייו.
היום (שישי) היא אמורה הייתה לחגוג את יום ההולדת ה-69 שלו, אבל ויקי פרץ, מגדולי חלוצי נבחרת ישראל בכל הזמנים, החליט שאין לו עוד עניין בעולם הזה, ארז את סודותיו האישיים, ויתר על המשך חייו והלך לעולמו בטרם עת.
זה קרה באמצע היום, בקומה השביעית בביתו שברמת גן, כשהוא לבד אבל השתדל לא להיות בודד. הוא דאג שביתו ליר (24) תחזור מחו"ל, שבנו רום (22) יסיים את התחייבות השירות הלאומי במד"א, ושרעייתו ב-25 השנים האחרונות תגיע לפני כולם למחזה המחריד שבן אנוש לא אמור לראות כל ימי חייו.
"אני לא מאחלת לאף אחד בעולם את התמונה הזו", שיחזרה איריס. "נכנסתי לדירה שלנו עם אב הבית, ראיתי מה שראיתי והתחלתי לעשות לו הנשמה. ניסיתי. אבל הרגשתי שאלו היו כמה נשימות אחרונות שלו. הוא עשה קולות עם הפה. הזמנו מד"א".
עוד היו ניסיונות החייאה בבית החולים.
"אז היו. לדעתי הוא כבר לא היה איתנו. כשבאתי לבית החולים ושאלתי את הרופאה היא אמרה לי 'את מכירה את המקרים של הוצאה להורג? זה בדיוק אותו דבר. צריך ארבע דקות והוא כבר לא בחיים'. ניסו לעודד אותי שזה עוד יכול להיות, אבל ידעתי לאן זה מוביל. אני מכירה את ויקי. כשבישרו לי באמצע הלילה את הנורא מכל ביקשו ממני לתרום את הקרניות שלי. אמרתי שאין שום בעיה אבל אחר כך התברר שהן לא התאימו".
מי הראשון שהודעת לו?
"גבי לסרי. ביקשתי ממנו עזרה. לא ידעתי מה לעשות מבחינת הסידור של הקבורה, אבל ידעתי שאני רוצה כמה שיותר מהר. הוא היה בהלם. נשמה טובה. מיד נרתם, הפנה אותי למישהו ברמת השרון כי שם רציתי שהוא ייקבר".
למה דווקא רמת השרון?
"בגלל שכל הכדורגלנים שם. אבי כהן, יענקל'ה גרונדמן, עמנואל שפר. גם הרגשתי שזה מה שהוא היה מבקש ממני, למרות שמעולם לא דיברנו על זה".
ויקי פרץ הוא סיפור הסינדרלה הגדול ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. שיחק ברמת עמידר, שכונה במזרח רמת גן, שקבוצת הכדורגל שלה הייתה השלישית בפופולאריות בעיר הגנים. הפועל רמת גן והכח רמת גן לא רק שנחשבו עדיפות מעמידר, אלא כבר היו עם תארי אליפות בשעה שהיא עוד השתכשכה במימי הליגה השנייה.
הזרקור האיר לו דווקא בתאילנד הרחוקה שם השתתפה נבחרת הנוער שלנו באליפות אסיה. למרות ששיחק בליגה השנייה האמין בו המאמן דוביד שוייצר והציב אותו במרכז התקפת הנבחרת. במשחק נגד נבחרת הנוער של טאיוואן קבע פרץ שיא כיבושים במשחק בינלאומי – שישייה – מתוך 0:7 שניצחה הנבחרת. את הטורניר סיים מלך השערים עם 12 כיבושים. מכאן הייתה כבר הדרך למכבי תל אביב קצרה.
מכבי רמת עמידר שלו התקשתה לעלות לליגה הראשונה, מכבי תל אביב הציעה שישה שחקנים צעירים תמורתו, עמידר קפצה על המציאה כשבפועל התברר בהמשך שהמציאה הגדולה הייתה של התל אביבים. פרץ הצעיד אותם לאליפויות ולזכייה בגביע המדינה כשהוא כובש רביעייה בחצי הגמר לרשת של מכבי נתניה שהייתה אז הקבוצה הדומיננטית ביותר בכדורגל הישראלי.
איריס, לא הרגשת כלום? בכל זאת 25 שנים הייתם ביחד?
"לא".
דכדוך? עצבות?
"כן. הוא היה בדיכאון. הציק לו בעיקר שהוא לא עובד בכדורגל. לפני פרוץ הקורונה הוא עוד היה סקאוט במכבי תל אביב וניהל בית ספר לכדורגל בלוד. בעקבות הקורונה לא התקיימו אימונים במכבי תל אביב ובית הספר בלוד נסגר. ככה הוא נשאר מחוץ לכדורגל".
כרגיל במקרים כאלה רצות שמועות, כמו למשל חובות כספיים שהוא השאיר.
"לא נכון. שום דבר. שום חוב. אני לא הולכת לספר לך שהיה לנו שפע, נכון, היו תקופות שויקי לא עבד, אבל הוא תמיד ידע להביא גרוש ללירה. אף פעם לא נתן לאנשים הרגשה שירחמו עליו. ואם אתה כבר רוצה לדעת, אז דווקא כשהיה זקוק לעזרה ופנה לאנשים, אנשים לא היו שם בשבילו".
עוד שמועה שרצה הייתה שהוא צובע את מספרי הבתים על פחי הזבל וזה תסכל אותו.
"אנשים סתם מדברים. הוא בסך הכל היה נהג והבטיחו לו שזה זמני. העבודה שלו הייתה להסיע עובדים ואחר כך להחזיר אותם".
אז גם כל הסיפור עם הסרבל הצהוב שהוא לבש והתבייש בו לא נכון?
"ממש, ממש לא נכון. מאיפה הסיפורים האלה? ויקי כלך כך שנא רכילות".
וזה נכון שהבטיחו לו תפקיד בעיריית רמת גן?
"זה נכון. הוא גם חיכה לתפקיד הזה. הייתה אמורה להיפתח עמותת ספורט, אבל בגלל הקורונה היא לא נפתחה. כשהיא נפתחה בחרו מישהו אחר לתפקיד".
ואת חושבת שיש לזה קשר למעשה שלו?
"כן. זה השפיע עליו מאוד".
מתי הוא ידע שמינו מישהו אחר לתפקיד?
"שבועיים לפני הטרגדיה".
ממה שאני מבין, האגו והדיכאון הזה הובילו אותו לצעד המטורף ולא שום עניין כספי.
"לגמרי. ויקי רצה לעבוד על הדשא. ויקי היה צריך כל פעם להוכיח מחדש שהוא ראוי. זה הציק לו. הוא נתן את הנשמה שלו גם כשאימן ילדים בני 10".
ולמרות הדיכאון ראיתי תמונה בפייסבוק, שבוע לפני ההתאבדות, בה שניכם יושבים במועדון הגריי ביהוד ונהנים ממוסיקה לקראת סוף שבוע. הכל נראה לי בסדר.
"זה לא היה הכל בסדר. הוא הסכים ללכת רק בשבילי. היו לנו כרטיסים למופע שנדחה, ושוב נדחה, וכשבסוף הוחלט לקיים אותו הלכנו".
היום, שבעה חודשים אחרי, את לא שואלת את עצמך: איך לא הרגשתי כלום?
"לא רק שלא הרגשתי, לא חשבתי בכיוון. הבת שלנו הייתה אמורה לחזור באותו יום מחו"ל וגם כשהוא שאל באותו בוקר כמה פעמים מתי היא נוחתת זה לא עבר לי בראש. אתה מבין מה הקשר בין השאלה שלו לגבי הנחיתה לקשר איך שמצאתי אותו?"
אמרת לי שהייתה לו בעיה בהליכה וזה השפיע עליו.
"נכון, הייתה לו בעיה והוא לא הרגיש בנוח עם זה שאנשים יראו אותו איך שהוא הולך".
את מתכוונת שהולך קצת צולע, או הולך ונעזר במקל?
"גם וגם. אמרתי לו: 'אין מה לעשות. אני רוצה לא לדאוג לך. תיקח את המקל. אנשים עושים ניתוחים של ברכיים ונעזרים במקל. זו לא בושה'. הוא היה חסר יציבות ופחדתי שהוא ייפול. כל פעם מחדש הייתי אומרת לו שייקח את המקל".
בשנות ה-70 וה-80 החברים הטובים ביותר שלו היו מאיר נמני וגיסו למחצה מנישואיו הראשונים אבי כהן. שניהם הלכו לעולמם. את חושבת שיש לזה קשר להתאבדות שלו?
"לא. ממש לא. אין שום קשר. למרות שהוא דיבר המון על מאיר נמני".
הוא השאיר מכתב לפני שהתאבד. אני מבין שהוא לא מאשים בו אף אחד וגם לא כועס על אף אחד.
"הוא כתב את המכתב הזה לי, 'לאיריס אהובתי', וביקש שלא אראה אותו לאף אחד. כתב במכתב עליי, על הילדים שלנו ועל אמא שלי. כתב: 'אתם המשפחה שלי, ואת זה אני לוקח איתי לעולם'. זהו".
היא מבקשת מהבת ליר כוס מים. מבקשת חצי דקה של רגיעה. ניכר שעוברת מערבולת פנימית כשהיא מדברת על המכתב. קולה נסדר ונשמע שברירי וחנוק. היא שותה את המים באיטיות. מסתכלת סביבה כאילו אוספת כוחות להמשיך.
ראיתי שעשית לו מצבה יפה.
"אם לא לו – אז למי כן? זו בדיוק המצבה שאני חושבת שהוא היה רוצה".
למה אני לא רואה תמונות שלו על הקירות?
"ויקי אף פעם לא רצה שאתלה תמונות שלו. תמיד אמר: 'הבית שלי זה לא מוזיאון. כל אחד יודע מה עשיתי, מה תרמתי לכדורגל'. ואני אומרת חבל שהזיכרון קצר. ברחוב הוא היה מקבל תגובות חמות ואוהבות מאנשים זרים, אבל מהאנשים הקובעים ממש לא".
כשאני מתארח אצל שחקני עבר בני גילו תמיד יש גביעים, פסלונים, מדליות, תעודות. כאן – כלום.
"יש לו גביעים ויש לו מגינים והוא אף פעם לא דיבר על זה. מה שכן, הוא כל הזמן דיבר איתי על הקריירה שלו בחו"ל. הוא מאוד הצטער שקטע את זה וחזר לארץ. הוא כל הזמן היה משווה את עצמו לארסן ונגר ששיחק איתו בצרפת. 'תראי, תראי לאן הוא הגיע, ולאן אני הגעתי' היה אומר לי 'ואני הייתי שחקן הרבה יותר טוב ממנו'. ונגר היה חבר אמיתי שלו. אירח אותנו הרבה פעמים בלונדון והביע צער עמוק כששמע מה קרה".
ההצלחה המסחררת של פרץ בכדורגל הישראלי הובילה אותו בגיל 27 לשטרסבורג הצרפתית תמורת 200 אלף דולר, ואחרי שתי עונות המשיך לראן מהליגה השנייה שם סיים כמלך שערי הליגה.
איריס, כשהייתי פה בניחום אבלים, שמעתי יותר מפעם אחת על פתיחת קרן למען שחקני עבר. במו אוזניי אפילו שמעתי מישהו שנותן סכום ראשון לפתיחת הקרן. הרי לא כולם משחקני העבר מסודרים. מה קורה עם הקרן?
"עזוב את הקטע של הקרן. אני מדברת על ההנצחה. כל הזמן אני מבקשת שינציחו את זכרו. השבוע פניתי לאגודה בשוהם שיעשה טורניר על שמו כי הוא אימן שם צעירים, דיברתי אישית עם ראש עיריית רמת גן והבטיחו לי שיעלו את זה בישיבת המועצה הבאה ובינתיים לא שמעתי כלום. הבטיחו לי שיזמינו אותי לכל מיני ישיבות, אמרו לי שבהתאחדות רוצים להנציח אותו, אבל כלום לא קרה. מכבי תל אביב לא דיברו איתי בכלל, חוץ מהטקס לפני משחק שגם הוא היה מצומצם בגלל הקורונה".
מי בקשר איתך היום? מזמין לארוחות שבת וחג?
"אני חייבת לציין חבר אחד מרמת עמידר, שלא שייך לכדורגל. קוראים לו מומי והוא כל הזמן בקשר איתי ועם הילדים. מזמין אותנו בחגים אליו, כמו משפחה לכל דבר. אני מרגישה את הבנאדם הזה כאילו אלוהים שלח לי מלאך. כל הזמן דואג שלא יחסר לנו שום דבר. בודק אם אנחנו צריכים משהו. עוזר לי גם עם הלימודים של הבת שלי. עוזר מול העירייה. את כל הקשיים שהיו לי בהתחלה – הוא פתר. זה לא היה קל, הייתי צריכה לקום ולארגן את עצמי מחדש".
שכנים, מקום העבודה?
"אומרים טוב שכן קרוב מאח רחוק. וזה בדיוק. זה כל כך נכון. יש לי פה שכנים מדהימים שעוטפים אותי. אותם דברים לגבי מקום העבודה שלי. אני עובדת בחברת סטארט-אפ שבה חיים הורוביץ הוא אחד המשקיעים. שלחו לפה כמויות של אוכל בזמן השבעה. אומרים לי להיות חזקה. אני חזקה, אבל זה קשה".
איריס, מה הזיכרון הכי חזק ממנו: החתונה? הלידות? אולי טיול שעשיתם?
"לצערי, לצערי הרב, אני לוקחת איתי את הרגע שאף אחד לא רוצה לדבר עליו. את התמונה האחרונה".
(הריאיון ישודר היום, יום ההולדת ה-69 של ויקי פרץ, בשעה 17:00, בחבילת הערוצים של ספורט 1).
