היום לפני חמש שנים, עולם הספורט הישראלי נפרד ממי שהיה חלק בלתי נפרד ממנו במשך עשורים רבים. מאיר איינשטיין ז"ל, השדר שהפך לחלק בלתי נפרד מעשרות רגעים בלתי נשכחים במרוצת השנים, הלך לעולמו בגיל 65 בלבד והשאיר אחריו חלל שספק אם יהיה אפשר למלא. לכבוד איינשטיין, ב-103FM הקדישו הערב (רביעי) שעה שלמה לזכרו ושוחחו עם מספר דמויות שהכירו את השדר האגדי יותר טוב מכולם.
רון קופמן, שהנחה במשך תקופה ארוכה את תכנית הרדיו של 103FM לצד איינשטיין, נזכר וסיפר על החברות ארוכת השנים: "גם מאיר עבר את השלב של הסתגלות למדיה החדשה. לקח לו זמן, בדברים מסוימים הוא עדיין היה שמרן, אבל הוא הסתגל לאט לאט, הוא התיר את הקשר בעניבה".
"מאיר בבסיסו היה אדם מאוד ביישן, הוא גם אדם שמת מבושה, גם במחלתו הוא לא היה מאושפז שעה, הוא פחד שאנשים יידעו וייראו אותו בחולשתו ובמחלתו. את כל המחלה הוא ניהל מביתו. גם בציבור, הוא יכול היה לצחוק, הוא היה אדם שידע לבלות, העריך יין והבין בזה, הוא אהב גם לשתות".
"אני מתגעגע לרגעים של להיכנס בו, לריבים איתו, הוא תמיד היה יושב וצוחק כשאנשים רבים", שיתף קופמן, "בשמונה ועשרים בבוקר הוא כבר התכונן לשידור בערב, אך הוא מעולם לא פנה למישהו כדי שיעלה לשידור. הוא היה איש מקצוע והאמין שצריך לכבד את הצופה".
בסיום השיחה המרגשת והעצובה, חשף קופמן חלק שמאיר הסתיר מאור הזרקורים: "איינשטיין היה תקופה ארוכה בקורס חובלים, הוא הודח בשלב מאוד מתקדם. אחרי זה הוא אמר לי שהחליט שמה שהוא רוצה לעשות זה תקשורת וספורט, הוא גם נסע לאנגליה ללמוד, הוא גם שידר וכתב משם. מאיר קודם כל היה עיתונאי. הייתה לו חתימת קול, אבל הוא שידר ידע".
סיוון איינשטיין, בתו של מאיר, עלתה גם היא לשידור במלוא חמש שנים לפטירת אביה: "זה פתאום זרק אותי אחורה לשמוע את הקול של אבא, זה היה מרגש. תמיד אמרו לי שזה נהיה קל יותר עם הזמן, אך זה לא. זה כל הזמן מלווה אותי, לדעת שאני גרה בעיר של אבי בלונדון. יש לי ילד בן שש שאבא זכה להכיר אותו עד גיל שנה. אני אומרת לו שהשם איינשטיין חשוב ביותר ושהוא צריך לשמור עליו".
"אני חושבת שאחד האתגרים הגדולים שלי הוא לוודא שהילד לומד עברית כדי שיוכל להקשיב לכל השידורים ולמה שאבא השאיר מאחור, על מנת שיבין כמה גדול הוא היה בתחום הספורט ובכלל. אני מתחילה להראות לו דברים, אני לא חושבת שהוא לגמרי מבין, אבל אני משתדלת".
על איינשטיין שהיא הכירה כאב אמרה סיוון בעצב ובגעגועים: "אני חושבת שהדמות הציבורית של אבא היא לא בהכרח הפרטית, יודעים שהוא היה אדם מאוד סגור ופרטי. הוא היה מאוד משפחתי ותמיד מאוד התעניין בנו. הרבה אוהדים גם מעריכים את מה שאבא הביא לשידורים שלו, אין הרבה שמביאים את התשוקה והידע שהוא מביא, הוא היה במשחק, זה היה הדבר הכי חשוב לו, הוא היה מקצועי. זה תמיד מחמם את הלב לשמוע. הייתי מלווה אותו לכל המשחקים, ואני חושבת שאלו היו הרגעים המיוחדים שלנו יחד, הייתי רואה אותו בגדולתו במגרש, אלו תמיד הרגעים הפרטיים טובים שלי ושלו שיישארו אותי".
עודד מכנס, שפרשן משחקים רבים לצד איינשטיין, סיפר: "לפעמים אני רואה משחקים ישנים רק כדי לשמוע את הקול של מאיר. כל פעם כואב לי מחדש רק לחשוב איך הזמן רץ. מאיר היה חזק, נתרגש בכל פעם שנשמע אותו משדר. מי ששידר עם מאיר יודע שהוא תמיד צודק, לא יעזור כלום. כדי להוכיח שהוא צודק הוא צריך לדבר בקול רם ולפעמים אפילו לא לאפשר לפרשן להיכנס לדבריו, אבל זה היה מאיר, אהבנו אותו והיו לי חוויות גדולות איתו".
"היה לי ויכוח איתו בשידור ברמת השרון", סיפר מכנס, "היה להם משחק נגד בני יהודה, בדקה ה-90 אוהד קדוסי ועוד שחקן יצאו להתקפה של שני שחקנים מול השוער, אף אחד אחר לא היה בסביבה. במקום למסור, קדוסי הלך וניסה להבקיע לבד ללא הצלחה. כל הוויכוח היה אם הוא צריך למסור או לא, אמרתי לו שגם אם הוא חושב שהוא צודק, ארד איתו בסיום לכר הדשא ואראה לך מה היה צריך לעשות".
יואב אביב, ששידר לצד איינשטיין ב"רשת ב'", סיפר: "מערכת היחסים בינינו יצאה מחוץ לרדיו, הפכנו להיות חברים אישיים טובים. הוא היה ענייני וישיר, לא היו אצלו הנחות סלבס. מאיר לא היה חזק בהפגנת חמימות כלפי חוץ, אבל ידעתי שכשאנחנו מדברים אחד עם השני הוא מבין על מה מדברים. הוא היה מורי ורבי בהרבה מאוד דברים".
"מאיר היה קובע בשידורים שלו על מה הוא הולך לדבר ואיך הוא ידבר. הוא לא חשש מתחרות. לדעתי את הגדולה שלו כעיתונאי וכשדר ספורט הוא הוכיח בטקס פתיחת המכביה כשהגשר התמוטט. הוא הראשון שהבין מה קורה, אי אפשר להתכונן לזה. הוא עבר לשדר את האסון מתוך הטקס ומחה בשידור חי על כך שממשיכים. הוא אמר שזה צורם וכואב, אלה לא מילים שהוא אומר בקלות".
פרט לשידורי הכדורגל, איינשטיין היה ידוע גם כשדר אתלטיקה. ד"ר גלעד ויינגרטן סיפר על השידורים הרבים באולימפיאדות ואליפויות העולם לצידו של איינשטיין: "כשהתחלנו ביחד ב-1991 באליפות העולם בטוקיו, איינשטיין היה טירון מוחלט באתלטיקה. מה שהדביק אותו לאתלטיקה היה החלק המדעי יותר, שאני התדגשתי מאוד בשידורים. הוא אהב את הקפיצות והרצות, פחות את מקצועות השדה. הוא שאל 'איזו אמא שולחת את הבת שלה לידויי פטיש או הדיפת כדור ברזל?'. זה היה נשגב מבינתו, הוא כנראה חשב על הבנות שלו".
"הוא היה אומר לי שהוא משדר כדורגל וכדורסל, אבל הכי אוהב אתלטיקה – את המאמצים האישיים, שכל אחד צריך להוכיח מה הוא יודע. אני תמיד אזכור את השידור לשיא העולם של יוסיין בולט באליפות העולם בברלין עם ההתלהבות המדהימה שלו. עד היום שאני עובר ליד תחנת האוטובוס שבה הייתי אוסף אותו אני מסתכל איפה מאיר".
