אז מה באמת למדנו השבוע משני גאוני הכדורגל של ארגנטינה וברזיל. שהכדורגל הוא משחק פשוט, שלמאמנים אסור לדכא כישרונות טבעיים, שדווקא שני שחקנים גדולים יכולים לשתף פעולה, ושניימאר ומסי יודעים לשלב את ההצגה לקהל בתכליות הנחוצה על כר הדשא.
לא סתם הכדורגל הוא המשחק הפופולרי ביותר בתבל. העובדה שאצטדיון בלומפילד שלנו היה מלא עד אפס מקום, במשחק הסופר קאפ הצרפתי, היא ההוכחה לכך שהקהל יודע מה הוא רוצה. שכדי לראות את הגדולים ביותר הוא גם מוכן לשלם את מיטב כספו. את מסי ואת ניימאר אי אפשר ללמד כדורגל, הם נולדו למשחק, וחשוב מכל, שכאשר הכדור ברגליהם, הם יודעים ומבינים מה לעשות עמו. אמנם לא תמיד זה מצליח, אולם הדברים האלה נכונים לגבי כל מקצוע בעולם.
מאמני כדורגל חכמים יודעים שכאשר עליהם לתכנן את משחק קבוצתם, יש להשאיר מרחב פעולה רחב וגדול לשחקני המפתח. אסור שהטקטיקה תהיה כל תכליתו של המשחק. בדרך כלל טקטיקה היא נשקן של הקבוצות הקטנות שמנסות יותר להפריע ליריב. הרי אף אחד לא מעוניין לראות את מסי נלחם בשורות הגנתה של פריז סן ז'רמן, אלא לראותו מוביל אותה להתקפות. ליהנות מיכולתו לאלתר דברים ולהתל ביריביו ובשומריו.
הדברים נכונים כמובן גם לגביו של ניימאר, שאהבתו לכדור אולי מוגזמת, אבל נסלחת. מדברי אלה אין להבין שהטקטיקה מיותרת או פסולה, אלא שאסור שהיא תהיה הדבר העיקרי, ההופך שחקנים לרובוטים. את הכדורגל של הרובוטים אני משאיר למשחקי המחשב. מסי וניימאר הם גם ההוכחה לכך ששני כדורגלנים בעלי תכונות דומות מסוגלים לשתף פעולה ולהניח בצד את האגו. במקרה שלהם מתברר שהשלם גדול בהרבה משני חלקיו.
כשמוסיפים אליהם את קיליאן אמבפה, מקבלים טריו מפלצתי, שקשה מאד להתמודד מולו. ניימאר ומסי הראו שהם מרגישים נוח יותר דווקא בהיותם קרובים זה לזה במגרש. המסירות הקצרות ביניהם החוזרות על עצמן שוב ושוב, ונוכחתי בכך עוד בשבוע שעבר, כשפריז הביסה את אוסאקה, ביפן, בתוצאה 2:6. בעבר הרחוק היו צמדים דומים, כמו למשל פלה וקוטיניו בקבוצתם סנטוס בימיה הגדולים. או כדוגמאות אחרות: אלפרדו די סטפנו ופרנץ פושקש בריאל מדריד, ודניס לאו ובובי צ'רלטון במנצ'סטר יונייטד. דווקא גדולי השחקנים ידעו למצוא את השפה המשותפת, כי אחרי הכל תמיד יש לזכור שכדורגל הוא משחק קבוצתי, ולא טניס, שבו כל אחד לעצמו.
