בלם טוונטה ההולנדית סתיו למקין סיפר על התקופה הסוערת שעבר בשחטאר דונייצק האוקראינית, ועל החוויות שחישלו אותו כשחקן וכאדם. בריאיון למגזין ההולנדי "Voetbal International" סיפר הישראלי בן ה-22 כי המלחמות שסבבו את חייו גרמו לו להרגיש מבוגר הרבה יותר מגילו.
"אני בן 22, אבל מרגיש לפחות בן 30", אמר למקין. הוא גדל בתל אביב במשפחה ספורטיבית: אחיו הצעיר עמית הוא שחקן הנבחרות צעירות של ישראל ומשחק כקשר בהפועל תל אביב. הוריו מגיעים מרקעים שונים לחלוטין – אביו שחר עבד בעבר כעורך דין וכיום עוסק בנדל"ן, ואילו אמו יאנה מתנדבת באוקראינה, מדינת הולדתה, שם היא מסייעת באזורים שנפגעו מהמלחמה.
לדבריו, אמו נוסעת לאוקראינה אחת לכמה חודשים כדי לסייע בבתי חולים ולטפל בילדים ובחולי סרטן הזקוקים לטיפול. "היא לא נמצאת שם כל הזמן, אבל נוסעת לתקופות. עכשיו היא בקייב. היא מעדכנת אותי, גם אם לפעמים קשה ליצור איתה קשר. אני גאה בה, אבל גם מודאג. במקום שבו היא נמצאת אזעקות והפצצות הן דבר שכיח".
בקיץ 2023 עבר למקין מהפועל תל אביב לשחטאר דונייצק, ועבר להתגורר באוקראינה – מדינה שנמצאת בעיצומה של מלחמה. בדיעבד הוא מודה כי לא הבין עד הסוף את המצב. "ממש זלזלתי בזה. כשדיברתי עם המועדון הרגיעו אותי ואמרו שלא צריך לדאוג – שנהיה בבתי המלון הכי טובים ושהכל מסודר. המציאות הייתה שונה לגמרי".
הוא אף הודה שהתחושה הפנימית שלו הזהירה אותו לא לעבור באותו זמן. "תחושת הבטן אמרה לי: אל תעשה את זה עכשיו. אבל הראש לחש: מועדון גדול, ליגת האלופות, הם מאוד רוצים אותך ויש הרבה כסף. אם לא תלך עכשיו, אולי ייקח הרבה זמן עד שמועדון מחוץ לישראל ייקח אותך. לא הייתי מספיק סבלני".
למרות זאת, למקין לא מתחרט על החוויה. "התקופה באוקראינה עיצבה אותי. למדתי המון והתגברתי על דברים שהם הרבה מעבר להפסד, פציעה או ישיבה על הספסל. הייתי מפוחד, לא מאושר ובודד. אתה רוצה לחזור הביתה, אבל יש חוזה והתחייבויות. המשכתי למרות הכל".
המצב הסתבך עוד יותר כאשר סבל מפציעה קשה בשריר הירך האחורי. בזמן שחבריו לקבוצה יצאו למשחקים, הוא נותר בקייב עם פיזיותרפיסט בלבד. "בבוקר עבדתי על השיקום, ובשאר הזמן הייתי בחדר במלון. חדר קטן הפך לכל העולם שלי".
גם האזעקות הפכו לחלק משגרת היום. "כל יום לפחות פעם אחת הייתי צריך לרדת למקלט. עם פציעה קשה ברגל – לא יכולתי לרוץ וכמעט שלא ללכת. החדר שלי היה בקומה הרביעית, וכשהייתה אזעקה המעלית הפסיקה לעבוד. הייתי יורד במדרגות ומדדה למקלט".
כיום הוא כבר מסתכל על התקופה הזו בפרספקטיבה אחרת: "היום אני כבר יכול לצחוק על זה. בראש שלי זה מרגיש כמו חלום שעברתי – כאילו זה לא היה אמיתי. סוג של סיוט. הדחקתי הרבה מהשנה ההיא, אבל כשאני מדבר על זה הזיכרונות חוזרים".
מה דעתך על הכתבה?