שבועות מרגשים עוברים על איסט בנגל. המועדון ההודי שמציין 100 שנה להיווסדו נרכש על ידי תאגיד מלט וגם התקבל לסופרליג המקומית, ה-ISL. ההתרגשות רק גברה כשלפני כחודש מונה רובי פאולר לתפקיד המאמן. לכוכב העבר האגדי של ליברפול היה זמן קצר לבנות את הסגל לקראת פתיחת העונה. כל קבוצה ב-ISL רשאית להחתים שישה זרים ועוד שחקן ממדינה שחברה בהתאחדות הכדורגל האסייתית. פאולר הלך על מה שהוא מכיר: שישה זרים ששיחקו באנגליה ו/או באוסטרליה, שם הוא עצמו שיחק ואימן.
מספרים שהצוות של פאולר הכין רשימת מועמדים לפי פרופיל ברור. שחקנים מנוסים עם עבר עשיר באנגליה שמחפשים הרפתקה חדשה. אז אנתוני פילקינגטון (32) ודני פוקס (34) הגיעו מוויגאן וז'ק מגהומה (33) הצטרף מבירמינגהאם. ברשימה היו גם בירם כיאל ותומר חמד. פאולר שוחח עם שניהם. הקשר אפילו קיבל טיוטת חוזה, אבל השניים החליטו בסופו של דבר לוותר על הודו מסיבות משפחתיות. כיאל, על פי השמועות, עזר בכל זאת לפאולר לשכנע את חברו לשעבר מסלטיק, אנתוני סטוקס, להגיע ולהשלים את הסגל.
חמד וכיאל, שניים מהליגיונרים הבכירים של ישראל בעשור הקודם, מחפשים קבוצה. לשחקנים במעמדם יש תמיד לא מעט אופציות: לרדת מדרגה במדינה בה הם משחקים, אולי ליגה קצת פחות נוצצת או הרפתקה במקום אקזוטי אליו הולכים שחקנים הרפתקנים. בימים כתיקונם, חמד וכיאל היו חוזרים לליגת העל בחוזה עתק ועם ארגזים של ציפיות. יש המון אוהדי מכבי חיפה שעדיין מפנטזים על הרגע הזה. אבל אתם יודעים, אין באמת למה לצפות ב-2020. האם זו תהיה השנה שתתחיל את טרנד ההרפתקנים הישראלים המודרניים?
פייר פליי, קורונה ויעדי פרישה אקזוטיים
היסטוריה על רגל אחת. מרבית הליגיונרים הבכירים של ישראל, לפחות בשני העשורים האחרונים, סיימו את הקריירה בארץ. דודו אוואט הוא אחד היוצאים מן הכלל. לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-21, טרנד היציאה לחו"ל התחדש עם הנהירה לליגות ביניים ובראשן בלגיה. ג'ורדי קרויף החל תהליך הפוך של החזרת הישראלים הבכירים לליגה בחוזים גבוהים ואחריו הלכו גם אלונה ברקת ויעקב שחר. קפיצה מהירה לקיץ קורונה 2020, לישראל מעל 50 ליגיונרים (מספר שיא), כולל לא מעט שחקנים מהדרג השני או השלישי שהעדיפו את רומניה, גאורגיה, ארמניה וקפריסין. זו תוצאה ישירה של קיצוץ התקציבים בעקבות משבר הקורונה.
ליגת העל רחוקה מלהתרוקן מנכסיה, אבל כרגע היא הרבה פחות מפתה מבחינה כלכלית, בטח כשמדובר בשחקנים שהרוויחו סכומים גבוהים מעבר לים. לפני שלוש שנים, ג'ורדי, אלונה ויענקל'ה היו מתגוששים בבוץ וזורקים בנק לעבר כיאל וחמד. עכשיו? יש פייר פליי וקורונה, אין אלונה ומכבי חיפה? היא כנראה לא רצתה מספיק. לא מן הנמנע שאנחנו חוזים בתחילתה של מגמה שהיא המשך ישיר לעזיבה בקיץ הקורונה. מי שירצה לחזור לכאן לקראת הפרישה, יעשה זאת מסיבות אידיאולוגיות ולא כלכליות. רבים אחרים יחפשו יעדי פרישה אקזוטיים יותר.
כבר שבועיים ששמו של חמד נקשר במעבר לוולינגטון פיניקס, שמשחקת ב-A-LEAGUE האוסטרלית. בסביבתו אישרו השבוע שכרגע זה היעד שהוא הכי קרוב אליו. מאז הקמת הליגה ב-2005, שיחקו בה זרים מ-81 מדינות. ישראל היא לא אחת מהן. עידן ורד לא היה רחוק משם לפני כמה שנים, אבל המעבר לא יצא אל הפועל. האוסטרלים לא ממש הסתכלו לעבר השוק הישראלי. מעדיפים שם בריטים מתבגרים ומנוסים שמתאימים לסגנון המשחק בליגה. חמד (וגם כיאל) עונה במדויק לפרופיל.
אוסטרליה נהדרת, חלום מבחינת איכות חיים, אבל שלא תטעו. ממש לא מדובר ביעד פרישה עם כסף ענק. באוסטרליה יש תקרת שכר – 3.2 מיליון דולר אוסטרלי לקבוצה לא כולל שני "דזיגנייטד פליירס" ו"שחקן אורח" שצריך להיות מאושר על ידי הליגה. הסכומים הממוצעים מזכירים את ליגת העל שלנו. חמד יבוא על משבצת דזיגנייטד פלייר ויוכל להרוויח יותר, אבל ההערכה היא שהסכום לא יזכיר את השכר באנגליה או אפילו הצעות שקיבל בעבר מישראל. לאוסטרליה, ואת זה מקפידים גם המנהלים הספורטיביים בליגה לומר למועמדים, באים בשביל החוויה ולא בשביל הכסף.
בישראל, השחקנים לא הרפתקנים מספיק
בהודו המצב טוב רק במעט, אבל עוד ישתפר בהמשך. הסופרליג החדשה תופסת תאוצה מבחינת ספונסרים, פופולאריות ושיתופי פעולה עם מועדונים ממערב אירופה, אך גם שם משכורת של 300-400 אלף דולר נחשבות לגבוהות במיוחד. הסופרליג בדרך הנכונה להפוך לליגה הבאה בחשיבותה באסיה אחרי סין, דרום קוריאה ויפן. ההודים מושפעים מאוד מהכדורגל הספרדי. לשבע מ-11 הקבוצות בליגה יש מאמן ספרדי וכמעט שליש מהשחקנים הזרים הם ספרדים כולל אקס מכבי פ"ת אייטור מונרוי. היתר מגיעים בעיקר מברזיל ומאפריקה ויש גם עוד שניים ששיחקו בישראל: נריוס ואלסקיס ויקוב סילבסטר.
צריך אופי מיוחד כדי להגיע למקומות אוסטרליה והודו. להיות הרפתקן. מטייל. חלק מהזרים שמגיעים לישראל הם מטיילים. קיליאן שרידן שהפציע בקריית שמונה לתקופה קצרה שיחק באותה וולינגטון פיניקס. מרשל אודה מחדרה עבר בוויטנאם, מיאנמאר, עומאן, מצרים ועיראק. קוון פרייטר מנתניה עשה גיחה בהודו ויש עוד המון דוגמאות. עבור שחקנים "מטיילים", ישראל היא יעד מעניין להרפתקה. למה כמעט ואין ישראלים מטיילים? נוחות, מחסור בקשרים, סטיגמה, הפחד להיעלם וגם כסף לא רע בליגה המקומית שלנו. השחקנים שלנו לא הרפתקנים מספיק. זה יכול להשתנות.
יש מקומות בהם שחקן אחד יכול לפתוח את הדלת לבאים אחריו. כיאל וחמד יכולים לעשות את זה עבור השחקן הישראלי. המסלול המשותף שלהם והחברות המיוחדת הפכו אותם לשגרירים די טובים עבור מדינת ישראל. מה שנראה כאן כטריוויאלי לחלוטין, הפך לסיפור שהעסיק לא מעט את התקשורת האנגלית. שני שחקנים, יהודי ומוסלמי, שגדלו יחד, מסלול הקריירה שלהם הפגיש אותם שוב ושוב, הם הפכו לחברים, נשותיהן הפכו לחברות ושניהם מייצגים את נבחרת ישראל. המהלך המקצועי הבא שלהם יכול בסיטואציה כזאת או אחרת להתחיל טרנד חדש. יעד פרישה מחוץ לישראל.
כל שחקן לוקח כמובן את ההחלטה המתאימה עבורו ועבור משפחתו. יש שחושבים על הכסף, יש כאלה שרוצים לחזור הביתה ויש כאלה שאוהבים את ההרפתקה והחוויות. כל החלטה היא לגיטימית. ועדיין, אולי יעשה טוב לכדורגל ולכדורגלן הישראלי להיפתח לשווקים חדשים, למקומות חדשים. זה נכון לגבי ליגיונרים מוצלחים, אבל גם לגבי שחקני ליגה טובים, כאלה שכבר לא יגיעו לאנגליה ומרגישים שמיצו כאן את הסבב בין הקבוצות.
טיול אחרי צבא אאוט – טיול פרישה אין
גידי קאניוק הוא דוגמה בודדת, אבל מצוינת. הוא שחקן ליגה טוב מאוד עם מספרים טובים ויציבים, שנמצא דרגה אחת מתחת לקבוצות הצמרת בארץ וכנראה לא יוכל לפרוץ את התקרה ולהגיע לנבחרת. קאניוק יכול בקלות לקבל כאן כמה חוזים לא רעים עד סוף הקריירה. הוא גם יכול למצוא קבוצה ברומניה והסביבה, אבל החליט ללכת על יעדים קצת יותר מטורפים – אוזבקיסטן ועכשיו תאילנד. השורה התחתונה המקצועית שלו תישאר זהה, אבל הכסף יותר גדול והחוויות יותר עוצמתיות.
גם דקל קינן הוא הרפתקן שבחר ב-USL כיעד פרישה על פני הספסל של מכבי חיפה או מסע בין קבוצות תחתית בליגת העל. הוא חי את החלום בקליפורניה, זוכה להערכה מקצועית עצומה וכבר החל את דרכו בעולם האימון. אחלה דיל. הרי בינינו, כאן לא יודעים להעריך. תראו את גילי ורמוט, עומר דמארי ומאור בוזגלו שיושבים בבית בלי קבוצה. שחררו רגע מסטיגמות ומה אתם חושבים עליהם מקצועית. עצוב לראות שחקנים כאלה בבית. הם ראויים לטיפה יותר כבוד מהקבוצות כאן. הנה עוד סיבה לחפש יעד פרישה רחוק מכאן.
דבר אחד בטוח, הקורונה משנה את חוקי המשחק בכל מקום והיא מחייבת שחקנים ישראלים לחשוב על עוד אופציות מלבד היעדים המוכרים. יהיה מעניין גם לבחון את אחוזי החזרה אחרי קריירה מוצלחת מעבר לים. ערן זהבי, ליאור רפאלוב וביברס נאתכו יהיו כנראה הבאים בתור לעמוד בפני "דילמת כיאל וחמד". זהבי בלתי צפוי. הכסף שהרוויח מאפשר לו להיות מונע מאתגרים. הרומנטיקה יכולה להחזיר אותו יום אחד למכבי ת"א, אבל הדרייב להוכיח ולכבוש עוד יעד יכול לשלוח אותו למקום מפתיע, מה גם שהרזומה שלו מבטיח המון אופציות.
נאתכו טען בעבר שלא ישוב לישראל לפרישה. גם הוא אחד שלא פחד לקחת סיכונים בקריירה ולבחור ביעדים מפתיעים. כשמתחילת העונה יש לחשושים סביב עתידו בפרטיזן, לא מן הנמנע שיצטרך להתמודד עם הדילמה בקרוב. רפאלוב רחוק מאוד מדעיכה, אבל דודו דהאן כבר החל לפזר רמזים על היעד הבא. דהאן דיבר בגלוי על הצעות מה-MLS. הליגה הבכירה בארה"ב כבר מזמן לא ליגת פרישה שמושכת אליה שחקנים ותיקים. להפך, בליגה מחפשים צעירים ממרכז ודרום אמריקה או שחקני גיל ביניים מוכחים עם פוטנציאל מכירה מליגות בינוניות באירופה.
אז מה נשאר לישראלי ההרפתקן? אבו דאבי ודובאי הפכו לחלום של כולם. תאילנד, אוסטרליה, הודו אולי הליגה השנייה בסין עתירת המזומנים. טיול אחרי צבא אאוט – טיול לפני פרישה אין.
מה דעתך על הכתבה?