איך שפופוליזם מתגלגל לו, או איך יוצרים מציאות מדומה – זה מה שלמדנו בעקבות שריקות הבוז של כמה עשרות מאוהדי אחי נצרת בדקת הדומיה/מחיאות כפיים שהתקיימה במגרשי הכדורגל בישראל בעקבות מותו של הנשיא התשיעי, שמעון פרס ז"ל.
מזועזעים – כנראה קצת יותר מגילויי שנאה אחרים – ציפו רוב אזרחי המדינה למכה קשה שתספוג אחי נצרת על התנהגותם הלא הולמת של אוהדיה. ואכן, מנהלת הליגה הוציאה הודעת זעזוע ובה ציפייה מתובע ההתאחדות, עו"ד ניר רשף, כי ימצה עם הקבוצה הנצרתית את הדין בעקבות התנהגותם הבלתי הולמת של אוהדיה.
העניין הוא שרשף הוא משפטן – ובניגוד להרבה אנשים שנוגעים בהתאחדות גם לא כזה פופוליסט – והוא לא ממש רצה לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה שהושלך מהמדורה הדו-לאומית שאנחנו רוקדים לצליליה.
רשף יכול היה להעמיד לדין את אחי נצרת על סמך דו"ח השופט בעקבות השינוי בתקנון שנגרם מזיכויה של בית"ר ירושלים על עבירה דומה ב-2007 כשאוהדיה לא הסתפקו בשריקות בוז בדקת הדומייה לזכר יצחק רבין ז"ל, אלא חלקם גם שרו שירי הלל לרוצחו, יגאל עמיר.
חלק מאוהדי בית"ר גם שרו ב-2007 שירי הלל לרוצח יגאל עמיר (אסף קליגר)
בית"ר זוכתה כי לא היה אז סעיף בתקנון שהתייחס לגילויי שנאה. מאז הוכנסו לתקנון סעיפים של גילויי שנאה, גילויי גזענות, שירי שואה ומה לא. שריקות בוז, לצערנו או לשמחתנו, הם גילויי המחאה הכי קלים בסולם המחאות/שנאות שלנו. אוהדים שורקים בוז גם לשחקנים שלהם, ואפילו אחרי ניצחון, תשאלו את שחקני הפועל תל אביב.
אלא שרשף בחר שלא להעמיד את אחי נצרת לדין וצדק בהחלטתו. אמנם מצערת העובדה כי חלק מהאזרחים הערבים – על נציגיהם בכנסת – אינם מכבדים אדם (גם אם היה אישיות פוליטית) שפעל חלק נכבד מחייו כדי להביא לסיום הסכסוך ההיסטורי. מצד שני, גם אם יש עבירות משמעת שלא היו עומדים במבחן החוק הפלילי, העמדת אחי נצרת לדין על ביזוי דקת הדומייה לשמעון פרס היא יצירת מציאות מדומה.
לא אחת דובר על הסרת האחריות השילוחית. קבוצה אינה משטרה, והיא לא יכולה למנוע באופן מוחלט גילויי אלימות מצד אוהדיה, בוודאי שלא מדובר באלימות אלא בשריקות בוז. גם המשטרה אינה יכולה לעצור אנשים ששורקים בוז לזכרו של אדם מת. ואם לא ניתן לבצע פעולת מנע, איך אפשר להעניש? מה גם שהנהלת נצרת כן כיבדה את דקת הדומייה שנכפתה עליה. ולכן, עם כל הצער והאכזבה מהתנהגות של אוהדי אחי נצרת, אין כאן ולו קצה של עבירת משמעת שמצדיקה הענשת קבוצה.
ובשולי הדברים אולי כדאי לזכור, שבמקום שבו שמים כלובים, אנשים מתנהגים כמו חיות. בארץ מעורבת, שבה סמלי המדינה שנויים במחלוקת אצל בני המגזר הערבי, מוטב לפעמים להימנע מניסיון חסר תוחלת להטמיע סמלים במקום בו הם אינם רצויים.
מה דעתך על הכתבה?