"העבירות שבהן הורשע המערער הן חמורות ומכוערות במיוחד. לאחר שפגע עם רכבו בעוצמה בשני הנערים, הפקיר המערער את ארי ז"ל ואת ר.מ. במקום התאונה, באישון לילה, כשהשניים שרועים על הארץ בצד הכביש. המערער נחפז להימלט מזירת התאונה, ועד למעצרו בחלוף מספר שעות לא התעשת ולא הסגיר עצמו למשטרה. במעשים אלה טמון לא רק כשל מוסרי, אלא אף זלזול בקדושת חייהם של הנפגעים וברגשות קרוביהם… לא זו אף זו, המערער שיקר לשוטרים במצח נחושה, וטען שהנזקים שניכרו על רכבו נגרמו בעת חנייה ושבכלל לא הוא שנהג ברכב באותו לילה. אם לא די בכך, גם במהלך משפטו מיאן המערער ליטול אחריות על מעשיו ודבק בגרסה שהתבררה כשקרית, שלפיה לא היה מודע כלל לקרות התאונה, ובכך הביא להתארכות ההליך ולשיברון לב נוסף למשפחתו של ארי ז"ל" (ע"פ 1964/20, אספה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסה"ד).
תתפלאו, אבל גם הפסקה החריפה הזו של בית המשפט העליון לא הצליחה להחמיר את מצבו של הכדורגלן יצחק אספה, אלא בדיוק להפך. מספר שורות אחר כך מנמקים השופטים ענת ברון, אלכס שטיין ועופר גרוסקופף מדוע העונש שקיבל אספה מהשופט צבי גורפינקל בבית המשפט המחוזי הוא חמור יחסית לעבירה שביצע, ואחרי שהביעו סימפטיה לסיפור חייו הלא פשוט, פסקו שיש להפחית שנה וחצי מהמאסר בפועל שנקבע לו. וכך אספה ירד מארבע וחצי שנים – לשלוש בלבד. תורידו שליש על התנהגות טובה, חודש מנהלי – והנה הוא בחוץ.
נכון שלא נוח לנו עם זה כחברה, אבל זה צריך להיות אינטרס שלנו: גם לאסירים פליליים מגיע שיקום. שביל החזרה למוטב כולל שיקום והכלה של החברה הנורמטיבית את הסיטואציה שבה נמצא האסיר המשוחרר, עם תחושת הסלידה שיש לנו ממעשיו, עם אות הקין שיש לו על המצח. לאחד כמו אספה, מכוערות ככל שהיו העבירות שבגינן הורשע, יש סיכוי טוב להשתקם בצורה נכונה – דרך הכדורגל.
אבל זה צריך לקרות במ.ס. אשדוד. זו הקבוצה שלו. וזה צריך לקרות דרך פעילות התנדבותית אמיתית – מחוץ לכדורגל. אספה היה צריך לתת כמה חודשים טובים מעצמו – בהתנדבות, בדוגמה אישית, בניסיון לכפר ולו במעט על מעשיו האיומים. וכמובן שדבר מכל זה לא קרה.
מה כן קרה? אשדוד לא רצתה לגעת בו, כמה לא מפתיע, מן הסתם כדי לא לזכות בתואר המפוקפק "הקבוצה הראשונה שאספה שיחק אצלה אחרי הכלא", ומישהו שם הרים טלפון לבני יהודה – ישות שנעה על הציר שבין קבוצת כדורגל שצריכה חיזוק דחוף בכמה עמדות במגרש (אף אחת מהן לא קשורה לאספה, אגב) לבין מקום שבו עושים טובות לחברים. וכרגיל, כמו שזה עובד אצל חברים, הכל הסתדר והנה – אספה בבני יהודה.
ויש גם חטא על פשע: כדי להלבין את המהלך האיום הזה, בני יהודה הוציאה הודעה מטעמה ולפיה אספה לוקח אחריות ומתכוון להתנדב בעמותת אור ירוק. אלא שבתוך שלוש דקות בערך יצאה הכחשה מאור ירוק, שהתנערה בכל הכוח מאספה. בעמותה הבהירו כי מעולם לא קיבלו פנייה ממנו או מבני יהודה, וגם אם יקבלו – לא ייענו לה. מביש, מביך, בזוי, עלוב. איזו דרך פתטית להלבין מהלך כל כך לא ראוי.
יענקל'ה גרונדמן חי מגיל 3 עד גיל 6 בבור מוכה תולעים וזוהמה של איכר פולני בפרושוביצה, כשהאס־אס מחפש אותו ואת משפחתו. הוא עלה ארצה, הפך לכוכב בני יהודה וזכה איתה בתואר הראשון בתולדותיה. את הצורר הנאצי הביס סופית כשמונה למאמן נבחרת ישראל.
כשיענקל'ה עוד היה בפולין, גד סולמי עשה את המוות לבריטים כשפירק סרג'נטים במכות, ישב בכלא עתלית (ולפי האגדות גם ברח משם), וברבות השנים הפך לעסקן קשוח שניהל את בני יהודה תחת ההילה של גיבור אצ"ל. ב־1990 הוא הוביל אותה, כיו"ר, לזכייה באליפות היחידה שלה עד כה.
כשהתימני כבר ניהל והפולני היה המלך של השכונה, אלי שאשו עלה מהנוער ושיחק כבלם בבוגרים. לפני 55 שנים הוא גמר את הקריירה על המגרש, בגיל 23, אבל נשאר בבני יהודה ועבר לנהל את מחלקת הנוער. הוא הרים את מוסד הבר מצווה – אירוע בעל משמעויות חברתיות אדירות, שנתן חוויה נפלאה ותחושת שייכות וערך גם לילדים שגדלו בעוני הכי נורא שיש – מוסד שאותו הנהיג כמעט עד ליומו האחרון.
יענקל'ה, גד ושאשו הם רק שלושה אנשים שהנרטיב האישי שלהם היה גם זה של בני יהודה במשך עשרות שנים. שלושתם כבר לא בין החיים, וכמובן שיש עוד רבים וטובים שתרמו ועשו. חלקם נפטרו, לחלקם נאחל חיים ארוכים – וכולם עיצבו, מאז אמצע שנות ה־30 של המאה הקודמת, את דמותה החיובית של בני יהודה.
ומה יזכרו בסוף? שאחד, אספה מאשדוד, שעוד שלושה חודשים כבר לא ישחק בבני יהודה, קיבל ממנה את הצ'אנס הראשון שלו אחרי שישב בכלא על הפקרה למוות של ילד בן 17. איזה בושות.
מה דעתך על הכתבה?