הפגישה הראשונה הייתה במשרדו של עו"ד חיים אוחנה במגדל כלל ברחוב דרויאנוב, ליד כיכר דיזינגוף. הבאנו לשם חבר עמותת הפועל אוסישקין שיסביר לנו בכלל איך מתחילים. הפגישה השנייה או השלישית התקיימה באיזה בר אפלולי בסמטת בן יאיר בשוק היווני ביפו. היה שם חלום אחד: להקים מחדש את מכבי יפו ולהחזיר אותה למקום שממנו היא הושלכה, אל חורבנה המוחלט.
אתמול, 14 שנים וקצת אחרי הפגישות ההן, הוגשם החלום והושלמה המשימה. מכבי יפו חזרה לציביליזציה, תרתי משמע.
12 שנים מתוך ה-14 בילתה מכבי יפו בליגה א' דרום. קצרה היריעה מלתאר את המדמנה הזו המכונה פה "ליגת האותיות". כאן לא יספיקו מקצוענות, סטנדרטים גבוהים, שחקני רכש, מחלקת נוער ושחקני בית וגם לא קהל ענק. את כל אלה היה לנו, ונתקענו שם 12 שנה. מעלינו ישבה תקרת זכוכית מחוסמת שמחזיקים אותה איומים ושלמונים. בדיוק כמו לפני 50 שנה, השכונה נשארה אותה שכונה. להגיד לכם שחשבתי שנצליח לעלות אי פעם מהליגה הזו? היו הרבה רגעים שחשבתי שלא, אבל האמנתי שבסוף זה יקרה.
מכבי יפו הייתה אאוטסיידרית לכל אורך התקופה הזו. היא צברה קנאים ומעריצים כאחד. ההתנהלות לא הייתה בסטנדרטים הקבועים של רוב הליגה – הבאת שמות מפוצצים, זוללי כספים, מוסר תשלומים לקוי או לא חוקי. המועדון עבד כאילו יושבת לו בקרה תקציבית על הראש – במקרה הזה ועדת הביקורת של עמותת האוהדים – וניסה באמצעים הפשוטים שהיו לו (מסלולי תרומה של אוהדים), לקרוא תגר על תקציבים כפולים, משולשים ואף מחומשים, ולנסות לעלות ליגה. כל שנה ניסתה מכבי יפו לעלות ליגה, זה כמעט נגמר פעם אחת בירידה לליגה ב' ופעמיים נוספות בהישארות מחוץ לפלייאוף, אבל תמיד תמיד ניסינו, כמעט והצלחנו, ועשינו את זה בסוף כשמשהו זז באופי של האוחזים במושכות.
הייתה שם תעוזה, אולי אפילו הימור, אבל מי שלא מעז – לא מצליח. מכבי יפו העונה לא הביאה סתם שמות מפוצצים, היא הביאה מלבד שחקנים בעלי זכויות בליגה גם את השמות הכי מפוצצים, את אלה שקוראים להם ובצדק שוברי שוויון. ולא אחד אלא שניים: ערן לוי ודובב גבאי. מדובר בכוכב כדורגל ענק מחד ובשחקן מאני טיים בעיתויים הכי מושלמים, מאידך. זה משך תורמים, זה החזיר מעגלי קהל שלא חשבנו שנזכה לראות עוד, הפך אותנו לקבוצה הכי משודרת העונה מחוץ לליגת העל, וזה הביא את מכבי יפו למקום הראשון במחזור ה-25, דברים שלא ידענו שאפשר להגיע אליהם בשלב הזה של העונה.
היינו שם, איך שאנחנו, ולרגע לא שמטנו את הבכורה. לובשים לבן – כמו לסעודת חג – משחקים עם הלב, עם סינרגיה מופלאה בין שחקנים לקהל, ועושים את זה עם שחקני בית תוצרת מחלקת הנוער. אין גאים מאיתנו שיאסמו כבדה, ילד שהגיע משכונת יפו ג' בגיל 10 לקבוצת הטרום ב' בנווה גולן, פותח בהרכב במשחק העלייה ללאומית, ועושה זאת בהצטיינות יתרה.
כאוהד של הקבוצה, ואחד ממייסדיה ומנהליה בשנים הראשונות, היו לי הרבה רגעים קסומים במהלך 12 השנים שלנו בליגה א'. הייתי במקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם, הכרתי את דרום הארץ "במנהרות ובמצדות ובמערות, ובנקרות צורים ובמחילות עפר", אבל הרגע הקסום ביותר שלי היה במחזור ה-25 על גבעת הבוץ הטובעני בפארק דרום בתל אביב, מעל מגרש ספורטק דרום שבו אירחה אותנו היריבה המושבעת וחסרת העכבות מכפר שלם.
הם לא רצו קהל של מכבי יפו במגרש, אבל הערמנו עליהם והגענו במבצע כאילו צבאי, בכמות מפתיעה יחסית, כדי לשיר לקבוצה שלנו. וזה גם מה שניצח את המשחק. הסיטואציה הזו שבה אנחנו במעמד הר, והקבוצה מנצחת במקום שקשה מאוד לנצח, ועוד בתוצאה 0:3 ועם שתי עצירות פנדל של השוער אלמוג מלול, הייתה תסריט שאין מושלם ממנו.
זו לא עונה טובה לקבוצות האוהדים בישראל. בית"ר נורדיה ורובי שפירא ירדו לליגה ב', ועוד לא הסתיימה העונה בליגת העל ולא ידוע גורלה של הפועל ירושלים. ובכל זאת, קבוצה בניהול אוהדים, חוצה את הרוביקון והופכת למקצוענית. רשמית. מקצוענית היא הייתה הרבה קודם.
יש הרבה קרדיטים שצריך לתת, ואם אשכח מישהו, הוא עלול להיעלב, ואסור לשכוח אפילו אחד: 11 הם המלכים ואנחנו הנסיכים. ובכל זאת, יש קונצנזוס סביב אדם אחד, דווקא שכיר. מה שהביא מורדי דדון – המנהל המיתולוגי של הפועל תל אביב בשנות הקסם שלה בסוף העשור הראשון של המילניום – למכבי יפו היו סטנדרטים גבוהים אף יותר מאלה שהיו נהוגים בה. אם נהוג היה לומר שמכבי יפו מתנהלת כמו בליגת העל, מורדי הגיע מליגת האלופות.
ועכשיו מה? מי שמנסה לנתח את מכבי יפו על פי הפרמטרים הידועים, לא מכיר את ה-DNA של המועדון. הקבוצה שתמיד הסתכלה לגדולות בלבן של העיניים וריחמה על הקטנות, תמשיך לשאוף למקום הראשון. לקח לנו 5 דקות בדיוק להסתגל במהירות למעמד החדש: החלפנו קבוצות בפייסבוק, בדקנו תאריכי גביע טוטו, בודקים איזה מסעדות פתוחות לפני כניסת השבת בגליל ובעמק. אנחנו שם ואין לנו כוונה לעצור שם. מכבי יפו זה מועדון של ליגת העל, והוא יהיה שם. מהר מכפי שאתם מדמיינים.
