לפני חמש שנים, באפריל 2017, עלתה מכבי בני ריינה מליגה ג'. קצת מוזר לכתוב את זה על קבוצה שבעוד כחודש תהיה בליגת העל, אלא אם יקרה משהו מוזר במיוחד, אבל זו עובדה: החבר'ה מהכפר הסמוך לנצרת (למען האמת, מדובר במועצה מקומית עם פחות מ־20 אלף איש) ניצלו עד תום את התגובה של הכדורגל הישראלי למשבר הקורונה, וגם את הקריסה המדהימה של בני יהודה, וגם את העובדה שתמיד נראה שאף קבוצה בלאומית, אף פעם, לא באמת רוצה לעלות לליגת העל – והנה, עוד רגע והם שם.
בניסיון להסביר את ההצלחה של ריינה העונה – ובכלל בשנים האחרונות, מאז הקבוצה נרכשה על ידי איש עסקים מקומי ששפך עליה כספים – אי אפשר להתעלם מההבדל הבולט בינה לבין קבוצות אחרות מהמגזר.
כמו למרבית קבוצות המגזר בשתי הליגות המקצועניות, צריך לציין שלריינה אין מגרש משלה, והיא מארחת בנוף הגליל הסמוכה. אבל בניגוד ללא מעט קבוצות אחרות מהמגזר, אצל ריינה אין משהו מאוד בולט שמשפיע – לא מעט – על ההווי סביב הקבוצה ועל הביצועים שלה: אופי. לא מדובר באופי על המגרש (אף על פי שלא חסר להם), אלא באופי של הקבוצה והסביבה שלה.
העלייה של הפועל טייבה לליגה הראשונה, לפני רבע מאה, הייתה אירוע היסטורי. טייבה, בהנהגת ראש העיר הדומיננטי רפיק חאג' יחיא (שהלך לעולמו מספר שנים לאחר מכן), הייתה הקבוצה הראשונה מהמגזר הערבי שהגיעה לבמה המרכזית של הכדורגל בארץ. עונת 96'/97' של טייבה בליגה הראשונה הייתה מסויטת, כמובן: בלגנים, פיטורים, תחתית, איומים לכאוס בשני המשחקים מול בית"ר והכל הגיע לשיא עם מותו הטרגי של הקשר ואהיב ג'בארה באמצע משחק. הקבוצה ירדה לליגה השנייה בתום אותה עונה, ודי מהר התפרקה בתהומות הליגות הנמוכות. מהטראומה של עונת הבכורה שלה בליגת העל, טייבה פשוט התרסקה.
מספר שנים אחר כך, ב־2003/04, הגיעו סכנין ונצרת לליגת העל. אלה כבר היו קבוצות מדור אחר, אבל סכנין הצליחה בענק במה שאחי נכשלה בו: ניצול הזדמנויות. באותה עונה סכנין הצליחה לקחת גביע, ובעצם מינפה אותו קדימה כך שגם שתי ירידות ליגה שבאו אחר כך נראו כמו תאונה קלה ולא כמו התרסקות מתקרבת. לראיה, פעמיים סכנין חזרה לליגת העל בתוך עונה. ב־15 השנים האחרונות סכנין ביססה את עצמה כמלכת המגזר, וכיום היא עובדה קיימת בדברי ימי הכדורגל הישראלי ולא קוריוז. מדובר בהישג פנטסטי, בטח לאור העובדה שהאלימות סביב משחקי הקבוצה לא מצליחה לשרוט את הטפלון של המועדון. אחי לעומת זאת קיבעה את עצמה כקבוצת ליגה שנייה, וזה בסדר גמור – זה מה שהקבוצה והאנשים סביבה יכולים כרגע.
בליגה השנייה מככבות גם אום אל פחם וכפר קאסם. פחם מזכירה את טייבה בבלגן שמסביב, קאסם מנסה להיות סכנין ואולי עוד תעלה ליגה בסוף העונה, אבל נכון לעכשיו, אף שעל פי הדיבור היא חביבת הפוליטיקאים מהמגזר (ולא רק בגלל עיסאווי פריג') – אין לה את האלגנטיות של ריינה ובטח שלא את הכוח שיש לסכנין במגזר.
בסתיו שעבר, חצי שנה אחרי שנגמרה עונת 2019/20 מוקדם מהצפוי בגלל הקורונה, קבע בית הדין של ההתאחדות שריינה תעלה לליגה א' צפון, אחרי שסיימה שנייה בליגה ב' צפון ב' והתקוטטה עם עירוני נשר על הכרטיס הפנוי. למעשה, בין ספטמבר 2020 למאי 2021 ריינה עלתה שתי ליגות, ובתוך פחות משנה מצאה את עצמה עוברת מליגה ב' לליגה הלאומית. את הכרטיס ללאומית הקבוצה השיגה מגול ניצחון בדקה ה־85 שלא בהכרח עבר את הקו, ושער שוויון שספגה בתוספת הזמן נפסל שלא בצדק. כמה מזל, כמה נחישות, ואין לתאר את גודל ההישג. עליית ליגה כצפוי במאי הקרוב תהיה בעצם קפיצה של ארבע ליגות בתוך פחות משנתיים: באוגוסט 2022 ריינה תשחק בליגת העל, כשבאוגוסט 2020 היא עוד הייתה בליגה ב'!
לפני 95 שנה, ב־1927, פקדה רעידת אדמה קטלנית את ארץ ישראל. בתים רבים נחרבו בירושלים, טבריה, לוד וסביבותיהן. כפר אחד, סמוך לנצרת, נהרס כך שלא ניתן היה להמשיך לגור בו – והוקם מחדש בנקודה דרומית יותר, ויכול להיות שזה כל הסיפור של ריינה: הם פשוט לא מתייאשים שם.
מה דעתך על הכתבה?