חיים רמון מחריב את הפועל ת"א

  מאת: רון עמיקם    צילום: עדי אבישי

להיות חיים רמון

יש משהו מאוד מביך בהתנהלות של חיים רמון. רק המחשבה שאולי, באיזו קונסטלציה, האיש הזה יכול היה להיות ראש ממשלה. אומנם רוב ימיו הוא היה עסקן פוליטי ומערבב כרוני, אבל אם אהוד אולמרט – מקבילו הפסאודו ימני – היה לראש ממשלה, מי היה שם בידינו שהעניין הזה לא היה מתרחש.

• "נצבט לי הלב לראות מנוי של הפועל תל אביב גזור"
• "בהפועל תל אביב לא העריכו אותי"
• הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

מה שמביך בהתנהלות של רמון, הוא שאחרי נטילת כל נכס – מקצועי, סמלי, ערכי – מהפועל ת"א, בשעה שהבורר, עו"ד עמיאל תגר, מטיל עליו קנס שלא יעמוד בו (אני רק חושב על כך שבעוד חודש, פקידי ההוצאה לפועל יתדפקו על דלת ביתו), הוא מודיע שהוא מוותר על זכויות הניהול. רמון רוקן את הפועל ת"א מנכסיה הגדולים, לקח את הפטיש והמגל שמוטבעים בסמלה והותיר שם את הפועל העברי הפשוט חסר כל.

כי מה זה אומר בעצם? אני פירקתי, עכשיו תורכם לקחת את זה לפירוק ממשי? איך מכל המועדונים הגדולים במרחב שלנו, דווקא המועדון שפעל במשך עשרות שנים תחת המטריה של המנגנון הגדול הצליח להיחרב? ומי שהצליח להחריב אותו הוא אחד האנשים המזוהים ביותר איתו ועם המנגנון.

חיים רמון. לא מסוגל לנהל אפילו משק בית

לא שלא אמרנו קודם: חיים רמון לא מסוגל לנהל אפילו משק בית, בוודאי לא כשמדובר בעסק שהוא רגשי עבורו. לא מבין למה הוא נכנס לזה מלכתחילה, מה הייתה האסטרטגיה שלו, למי הוא שמע, כמה הוא הכיר את הפועל ת"א על רבדיה, ואיך אחרי כל מה שעולל למועדון הוא נוטש אותו. בדיחה. אלי טביב פגע בהפועל ת"א, אבל חיים רמון החריב אותה. ההיסטוריה משפשפת את עיניה. 

להיות גילי ורמוט

בניגוד למה שחושבים, כדורגלנים הם לא ציניים עד הסוף. יש להם שאיפות. גילי ורמוט רצה להיות מלך המבשלים של הפועל ת"א בכל הזמנים. לקעקע את שמו על טבלת השיאים של המועדון. לפני מספר שבועות הוא ערך בדיקה, ואז התברר לו שלא זו בלבד שהוא מרוחק ממשה סיני במקום הראשון, הרי שגם סלים טועמה מקדים אותו. יכול להיות שהמידע הזה שינה את חייו. עם חבורה כזו של שחקני כדורגל גרועים סביבו – שהלכו והתרבו – גם הוא הבין שלא היה לו סיכוי. 

הדרך לנצח עוברת לפעמים בפעולות שיש בהן לא יותר מאשר משיכת קולמוס. לפעמים לא נדרשים יותר מאשר ראשי תיבות בתחתית כל עמוד. ורמוט מוקם מיידית בראש פסגת הטריידים ההזויים אי פעם. לחצות את הכביש יום אחרי דרבי, עם מעמד של סמל, זה משהו שמחסל את שארית הרומנטיקה שהייתה פה. זה משהו שמסמן אותו. קשה להאשים את ורמוט (קשה לומר לא להצעת עבודה כזו), אבל לנו קל גם לשכוח. עומר דמארי סירב כמה וכמה פעמים ללכת למהלך כזה, כי אפשר תמיד להגיע למכבי ביום מן הימים – וזו לא תהיה הפתעה אם דמארי יגיע אליה יום אחד – אבל לא ככה. גיורא שפיגל נכנס פעם להסגר יממה לפני דרבי, והארץ געשה. השבוע אי אפשר היה לקבל את זה יותר בוטה מוורמוט.

להיות אוהד הפועל 

אני לא אוהד הפועל ת"א, אבל מכיר לא מעט אוהדים שלה. יש בחור אחד, דני ז. נקרא לו, מעריץ גדול של ורמוט וטבלאות ניקוד אירופי. חשבתי להתקשר אליו השבוע, לדרוש בשלומו. לא היו לי תעצומות נפש. אני מתאר לעצמי מה עובר עליו. אחד הדברים הנוראיים ביותר באובדן הוא לא בהכרח הקטע הרגשי או הפרקטי, אלא אובדן הכוח שבקשר הזה. אוהד הפועל אמיתי לא יוטרד מירידת ליגה, גם לא מפירוק הקבוצה, הוא מוטרד בעיקר מההשפלה. ומבחינתו, מכבי היא שולית בסיפור הזה – אחרי הכל בשבילו זו מכבי – כי היא הייתה שם על אם הדרך, כשהבעלים, עוזריו, תומכיו ואחד משני קפטניו רקחו את הנזיד התפל.

אוהד הפועל אמיתי לא יוטרד מירידת ליגה, גם לא מפירוק הקבוצה, הוא מוטרד בעיקר מההשפלה

אוהד אמיתי, מתרומם ברגעים האלה על קצות האצבעות וצועק: "אני הפועל…אני מכבי…אני בית"ר…אני זה אני, ואתם לא בפריים שלי". אוהד הפועל אמיתי מתקשה בימים האלה להכיל את העלבון.