מאת: יניב אורגד צילומים: ערן לוף
הייתי ילד כשאיבדנו את האליפות בעונת 1983/84 למכבי חיפה. כולם מסביבי שנאו (עוד יותר) את משה סיני והפועל תל אביב אחרי ה-3:1 ההוא בימק"א, מחזור לפני הסיום, שהוריד אותנו למקום השני. אני שנאתי את הירוקים שמחקו פיגור של 13 נקודות וגנבו מאתנו את הכתר.
יעקב שחר ישב אז ביציע המכובדים והשחקנים הסתובבו עם וולבו על החולצות. הספונסר חשב להשתלב יותר, אבל מנעו זאת ממנו. את ההמשך אתם יודעים. שחר לקח את הקבוצה הקטנה של העיר חיפה תחת חסותו והפך אותה לאימפריה עם 12 אליפויות (אנחנו לקחנו רק שש) והיצרים אצלי רק התגברו. מאז אני תמיד אומר ש"אנחנו המצאנו את מכבי חיפה".
הקהל חיפה. "אנחנו המצאנו אותם"
מאז אני אוהד כל קבוצה שתשחק מולם – אפילו אם מדובר בנבחרת איראן – וכמובן שמח וצוהל על כל כישלון שלהם, לא פחות מאשר מכל הישג שלנו. ההדחה האכזרית מול רוזנבורג במוקדמות הצ'מפיונס, הפאשלה מול ליברפול, מחזור הסיום של עונת 2002/03 שבה מסרו את האליפות למכבי תל אביב וכמובן המחזור האחרון בעונת 2009/10, המשחק היחיד בחיי שבו רציתי שהקבוצה שלי תפסיד.
חברים חשבו שהשתגעתי. אתה שמח מכך שנתנו להפועל תל אביב לחגוג אליפות בטדי? איך אפשר? מה כבר יכול לגרום לאוהד בית"ר לחייך מול מחזות נוראיים של קבוצה אחרת חוגגת אליפות בבית שלך ועוד האדומים מתל אביב. עניתי שמבחינתי כל אליפות ירוקה היא אסון, ואין עונג צרוף יותר מאשר שהקבוצה שלי היא הספויילרית.
מאז ומתמיד יש לי פנטזיה: שההמצאה המחורבנת של עונת 1983/84 תרד ליגה. אני מוכן להמיר שתי אליפויות בירידת ליגה אחת של מכבי חיפה. פנטזיה שב-30 שנה שעברו מאז כמעט שלא הגיעה לכלל סיכוי קלוש. העונה הנוכחית אפילו לא באמצע הדרך, אבל כבר מסמנת כיוון מסוים. פרט לשלוש המוליכות, כל שאר ה-11 הן קבוצות תחתית. קרית שמונה, באר שבע ומכבי תל אביב לא יירדו ליגה, כל השאר בסכנה. הפנטזיה עדיין חיה וקיימת. ואצל המועדונים הגדולים – אנחנו, הפועל תל אביב והירוקים – שאינם מורגלים, לא במנטליות ולא בסגל למאבקי תחתית, הסכנה עוד יותר גדולה.
עזרא. בסכנת ירידה מוחשית
ומי יצק שמן בפנטזיה? אנחנו. עם 0:1 בטדי ו-1:3 ב"סמי עופר", לקחנו שש נקודות מהירוקים. ובהנחה האופטימית שאנחנו נהיה אלה שנשתלב בפלייאוף העליון (שלוש קבוצות תחתית הרי יסיימו שם) והם בתחתון, עשינו את שלנו. לא נוכל לקלקל ולתת להם נקודות.
מכל מה שכתבתי עד כה, ברור שהדרבי שלי הוא מול מכבי חיפה. במהלך השנים אכלנו מהם מרורים: מה-2:3 בטדי עם הצגה של האווירון בעונת 1993/94 ועד ההדחה המשפילה מהגביע בבית (3:0) לפני שנתיים. היו גם רגעים גדולים כמו הזכיות בגביע ב-1984/85 וב-1988/89 שקילקלו להם דאבל.
בין כל אלו, המשחק של אתמול ייכנס לפנתיאון. בגלל שכבשנו שלושה שערים בעשר הדקות האחרונות לעיני למעלה מ-20 אלף ירוקים וגם בגלל שבכלל לא אנחנו ניצחנו כמו שהירוקים הפסידו. מאמן זר עם שגיאות של טירון, ושחקן אחד עם המספר 15 על הגב שלא ידע מתי לפרוש. ובעיקר בגלל שה-1:3 בסמי עופר שהצטרף ל-0:1 בטדי מחייה את הפנטזיה.
בניון רודף אחרי דסה. לא ידע מתי לפרוש
מה דעתך על הכתבה?