מאת: יעקב זיו צילומים: דני מרון
בפעם האחרונה שיוסי בניון בכה על הדשא, הפועל באר שבע שלו ירדה ליגה. אתמול (שני) הוא בכה, כי בינינו, מיררו לו החיים מתחילת העונה. יוסי בחור עם כבוד עצמי. אם היה חושב שאין לו מה לחפש במגרש הוא היה פורש מזמן. לכן אני מבין את הבכי שלו. בכי של שחקן שהוכיח לעצמו שהוא יכול, בכי של אחד שאולי שאל את עצמו ללא הרף למה חזרתי. בכי של ווינר.
בניון וקרלוס טבס מתחבקים במדי ווסטהאם (Gettyimages)
הקריירה העיתונאית שלי הצטלבה פעמים רבות בקריירה המקצועית של בניון. עקבתי אחריו כשהחל את דרכו בראסינג סנטאנדר הספרדית ואני זוכר שיחות טלפון רבות בהן שברתי את השיניים כדי לדלות משהו על "מה חושבים עליו עיתונאים ספרדים מקומיים". אחר כך הוא עבר לאנגליה. אני עדיין מחזיק בבית בגאווה מכתב הוקרה ובונוס צנוע מעופר נמרודי, הבעלים של "מעריב" בזמנו, על שהבאתי את הסקופ של אותה ההעברה: צילום של יוסי בניון לראשונה במדים של ווסטהאם יונייטד (המתחרים כעסו על יוסי, אבל חבר'ה, זה בסך הכל היה הדובר של "הפטישים" שצ'יפר אותי).
זכה עם צ'לסי בליגה האירופית (Gettyimages)
לפני שעבר לליברפול קיבלתי עשרות שיחות מעיתונאים מה'דיילי מייל' ו'הסאן' שליוו את הרכש המסקרן של עוד ישראלי שמגיע ל"קופ". אחר כך הגיעה הקריירה הנפלאה שלו בליברפול עם 130 משחקים באחת הקבוצות המפורסמות בעולם והשער המדהים, שער ניצחון בסנטיאגו ברנבאו על ריאל מדריד בליגת האלופות. בליגת האלופות! שלא לדבר על שלושער נגד בשיקטאש בניצחון 0:8. זה הסתיים בהופעה, צנועה אומנם, אבל עדיין בשתיים מהקבוצות הגדולות בעולם: צ'לסי וארסנל. אני עוד זוכר את ארסן ונגר משבח אותו.
חיבוק בין שני קפטנים גדולים (Gettyimages)
אני מזכיר את כל הפרטים האלה לא על מנת לקבל מדליה ולא חלילה כדי להספיד את הקריירה של בניון. זו אמירה לכל מי שאוכל לו את הלב – תפסיקו. בניון הוא אחד מגדולי הכדורגלנים והספורטאים שהיו לנו. הוא הזינאדין זידאן והסטיבן ג'רארד הישראלי והיו עוד בודדים כמוהו (אוחנה, רוזנטל, רביבו, ברקוביץ').
בניון חוגג שער במדי ליברפול עם חברו הטוב פרננדו טורס (Gettyimages)
לשחקנים כאלה לא אומרים "נו מתי אתה פורש? אתה לא פוגע!". לשחקנים כמוהו פורשים שטיח אדום כשהם מחליטים לחזור הביתה ונותנים להם את הפריבילגיה להחליט לבד מתי יפרשו. אלסנדרו דל פיירו הכריז זה עתה באיטליה שהוא רוצה לשחק עד גיל 40. פאולו מאלדיני פרש בגיל 41, חבייר סנטי תלה את הנעליים בגיל 40. הם מצטרפים לרשימה אינסופית של שחקנים שפרשו בגיל מאוד מבוגר. אז מי אנחנו שנגיד לו מה לעשות?
עזר להארי רדנאפ להחזיר את ק.פ.ר לפרמיירליג (Gettyimages)
בניון יודע שהוא כבר לא יכול להיות הכוכב של הירוקים ושיהיו ימים מעוננים בהם יצטרך לשבת על הספסל. הוא מקבל זאת, אז למה להציק, למה לבקר? אני זוכר ימים בהם אוהדי הנבחרת טענו שבניון לא משקיע במדים הלאומים. אין אמירה יותר שקרית מזו. כשהוא שיחק בווסטהאם והיה חוזר פצוע מהנבחרת, הוא איבד את מקומו ב"פטישים". או בליברפול, כאשר מנג'רים מקומיים כעסו עליו מכיוון שלא הבינו מה הוא מחפש בנבחרת בינונית כשיש לו חולצה בפרמיירליג.
קיבל מחמאות גם באמירויות (Gettyimages)
אברם גרנט נפרד בצורה מכוערת מאוד מאייל ברקוביץ' ביום הראשון שלו כמאמן הנבחרת, כשקיים מסיבת עיתונאים ולא רשם את שמו עם גיר על הלוח הירוק. הרגשתי אז צמרמורת בכל הגוף. לא למדנו כנראה כלום מאז אותה הדחה מבישה. ככה אל תפרדו מיוסי. ירצה, ישחק גם עוד שנתיים, ירצה, יפרוש מחר – וימונה למנג'ר מקצועי שייתן פייט לג'ורדי קרויף.
עדיין לא נפרד סופית מהנבחרת? (Gettymages)
מה דעתך על הכתבה?