1. פעם, כשהיה פה ערוץ אחד, פחות קניונים וכמות מקומות החנייה עלתה על כמות המכוניות, חצי גמר גביע המדינה באצטדיון רמת גן היה חגיגה. משחק ראשון התחיל בערך בארבע אחר הצהריים, ועוד במהלכו היו יוצאות הקבוצות הבאות לחימום, מאחורי השער, לצהלות קהליהן.
ברוב הזמן היו הקהלים צופים בשני המשחקים, גם אם היו נמשכים אל תוך הלילה (שהיה הרבה יותר צעיר מאשר היום). אנשים היו רגילים להצגות כפולות ומשולשות, כי פשוט לא היה מה לעשות בבית. בשבתות רוב המדינה הייתה סגורה, לרבות מסעדות, הערוץ הראשון שידר רק ממוצאי שבת, וזה היה או ים או פארק בקיץ, או משחק רמי סוער אחרי החמין ביום חורף. כיום, אין מקום להצגות כפולות. פשוט מיותר.
בשני משחקי חצי הגמר בטדי צפיתי השבוע דרך הטלוויזיה. במשחק הראשון היו 8,000 או 10,000 אוהדי ב"ש ואולי 200 אוהדי מכבי ת"א, ובמשחק השני היו 8,000 או 10,000 אוהדי מכבי ת"א ובערך 200 אוהדי ב"ש, ולמרות שהיו למעלה מ-20 אלף רוכשי כרטיסים, חלק נכבד מהיציעים היו ריקים, כי אף אחד לא באמת בא להצגה כפולה. וזה מצטלם רע, פשוט רע.
הז'אנר הזה מת. הזמן יקר. התחבורה עדיין דפוקה. להגיע מבאר שבע לירושלים ולחזור אליה זה חתיכת פרויקט. אי אפשר לצפות מאוהד ב"ש להגיע הביתה אחרי חצות, מה שיקרה לו בגמר הגביע, שייערך 200 קילומטרים מביתו ויחל בשעה 20:30. ובטח כשהוא יצא מהבית בשעות הצהריים המוקדמות.
חצי גמר גביע עם קצת יותר משתי קבוצות עתירות קהל, נאמר עם בית"ר ירושלים ומכבי חיפה במקום נצרת ועפולה, זה אסון. כל קבוצה מקבלת 7,500 כרטיסים, למרות שהיא יכולה להביא כפול ויותר, ועדיין המגרש מתחיל להתמלא רק סמוך לשריקת הסיום של המשחק הראשון, ומתרוקן שוב מיד לאחר מכן.
מליקסון חוגג. מול מי? (אסף קליגר)
אין יותר מקום להצגות כפולות בכדורגל הישראלי. מדינה של שמונה מיליון וחצי תושבים היא לא מדינה של שלושה מיליון, ואצטדיון רמת גן לא רק שלא יכול להכיל בתוכו 50 אלף איש כמו בימי הבטון, אלא שמעשית, הוא כבר לא קיים. יש במדינה כבר שני אצטדיונים של 30 אלף מקומות ישיבה, ואני מבטיח ששניהם יהיו מלאים אם חצי הגמר יתקיים יום אחרי יום, בשתי ערים שונות, במחירי כרטיסים שווים לכל נפש. חגיגה זה מגרש מלא, והשבוע המגרש היה חצי ריק.
2. הקרב בתחתית מגיע לשיאים חדשים, מה שמחייב על שמירת הספורטיביות באופן קנאי. אבל מה קורה כאשר שתי קבוצות (מכבי נתניה והפועל רעננה) שמארחות (במחזור הבא) באותו אצטדיון צריכות לארח שתי קבוצות (עכו והפועל חיפה) שנאבקות על חייהן? בישראל מפרידים ביניהן, ומאפשרים להן לארח בימים שונים או בשעות שונות. למה? חלם.
הפועל רעננה היא קבוצה מרעננה. מכבי נתניה היא קבוצה מנתניה. למי יש עדיפות באצטדיון בנתניה? התשובה ברורה. אילו היה אצטדיון ראוי ברעננה, הקבוצה הייתה מארחת אצלה בבית. מאחר והיא שכרה את המגרש העירוני בנתניה, היא חייבת לחפש לצורך העניין אצטדיון למשחק הספציפי הזה. אם בעת שזרוע או חלילה בעקבות עונש רדיוס קבוצה נאלצת לעזוב את ביתה, אז בוודאי שעבור שמירת הספורטיביות. עוד לא מאוחר לשנות.
האיצטדיון בנתניה. מי אמורה לקבל עדיפות? (האתר הרשמי של נתניה)
3. אי אפשר לחשוד באוהד מכבי קביליו יפו שהוא מת על הפועל קטמון ירושלים (יודעי דבר זוכרים את הקרע העמוק שאירע בין המועדונים לפני כשנתיים). השבוע, אני מוכרח להודות, התקשיתי להסתיר את החיוך בעקבות שובה המדהים של קטמון, בתוך עונה אחת, לליגה הלאומית – ועוד מהמחוז הצפוני של ליגה א'.
אישית, אני לא מת על ההתנשאות והיהירות שלפעמים זולגת מהם החוצה, אבל קטמון היא דוגמה לקבוצת אוהדים שמצליחה מקצועית לצד התעקשותה המדהימה לקיים יוזמות חברתיות. ואני לא מדבר רק על ההזדהות עם הקהילה הגאה – שההתאחדות מיהרה להתנער ממנה – אלא על ליגת השכונות, על קיום כדורגל נשים בבירה (הפוריטנית) ומשני צדדיו של הסכסוך ישראלי-פלסטיני, ועל האווירה המשפחתית שעולה מהיציעים של המועדון. על כך יש לומר למנהלים, גם אלה המקצועיים, לאוהדים ולרעיון עצמו – שאפו.
מה דעתך על הכתבה?