מאת: רון עמיקם צילומים: דני מרון
בשורה התחתונה, וויאם עמאשה העניק אמש כמעט באופן רשמי תואר אליפות שלישי למכבי ת"א, עוד בטרם התניע הנהג את האוטובוס הצהוב לקריית שמונה.
הקרב על הפירורים שמשאירה הקבוצה של פאקו אייסטראן הסתיים ללא הכרעה, כי אחד הפירורים האלה הוא מעמד המועדון השני בהיררכיה, שב"ש ומכבי חיפה הן שתי המתמודדות העיקריות עליו. הסיבה העיקרית לכך היא גם הסיבה שהיה משחק מהנה-פלוס אמש בווסרמיל: יש להם מבחר שחקנים כזה שיכול להוות אלטרנטיבה למועדון הצהוב.
שתי הקבוצות נראו די אומללות במאבקן מול מכבי ת"א בשבועיים האחרונים, והיה להן הרבה מה לתקן. מבין השתיים, ב"ש הרשימה יותר במחצית הראשונה, ומכבי חיפה הייתה ראויה ליותר מהנקודה שאותה השיגה. פנדל רשלני של אלירן עטר – שהיה למטה מרמתו הרגילה – מנע מהם לממש את השוויון מוקדם מהצפוי.
לירוקים יש עומק גדול יותר מזה של המועדון מבירת הנגב. הקבוצה מחזיקה סגל שלפעמים נראה גדול מהמתבקש, אבל המאמן מרקו בלבול שיחרר המון עכבות, מה שהביא לכך ששחקנים כמו אביחי ידין או אלעד גבאי פותחים בהרכב, ומהספסל עולים עמאשה ורובן ראיוס.
כשחצי מצוות השחקנים במגרש מדדה את דרכו החוצה, העומק הזה משפיע, מכריע, ומעלה סימן שאלה: מה היה קורה אם בלבול היה פותח את העונה – או כל מישהו אחר, לצור העניין. בדבר אחד אין ספק: חיפה היא פספוס העונה.
פספוס, כי צריך לראות את יוסי בניון על מנת להבין את ההבדל בין אלכסנדר סטנוייביץ' לבלבול. זה הבניון שעזב את ישראל, לא זה ששב אליה. הוא שוב נייד, הוא שוב עובר שחקנים, עושה את הדאבל-פס, מגיע למצבים, רואה משחק. פתאום כל הצוות שהתגבש סביבו – איתי שכטר, עטר וחן עזרא – נראה כמו נוצר עבורו ולא להפך. בניון קרוב לשער, בניון קרוב לאירופה, עוד יותר מבית"ר ירושלים.
מצד שני, מאור מליקסון. אלישע לוי נותן לו קו אשראי בלתי מוגבל וזה יפה, אבל הקשר לא משפיע על המשחק ולא מקבל שטחים כדי להשפיע עליו. לא נעים להגיד, אבל מליקסון איבד את הקסם באירופה, הוא חזר לארץ כפועל שחור.
ומשפט אחרון על עמאשה. חשבנו שיש לו רק מהירות, אבל טכניקת הנגיחה שלו בשער שכבש היא כל כך מרשימה, שעולה התהייה איך השחקן הזה הולך לאיבוד בקצה הספסל של מכבי חיפה.
מה דעתך על הכתבה?