פאקו אייסטראן הוא לא האיש הנכון

תקראו לי מפונק, אבל מכבי ת"א לא מסנוורת אותי ולא התקדמה אפילו צעד אחד השנה. ה-2:6 המפוצץ בגמר הגביע היה מענג, אבל לא יותר ממשחק בודד.

בינינו, הרי ב"ש הייתה מפורקת עוד לפני שעלתה למגרש. בעצם, ב"ש של כל העונה הייתה פירוק שמחכה להתממש. אם היה לה מאמן שיכניס רוע לכל הכישרונות שם, היא הייתה שווה עוד שלושה-ארבעה ניצחונות וכל הסיפור היה נראה אחרת. ואם יעקב שחר לא היה חושב שהוא החכם באדם והיה מביא לעצמו ג'ורדי קרויף, חיפה לא הייתה נכשלת כל כך.

• ג'ורדי קרויף צריך המשכיות
• גולדהאר וקרויף יכריעו: מאמן ספרדי בכיר או פאקו
• הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ערוץ ספורט1

מכבי לא נכשלה. המערכת שלה מיומנת מדי. אבל בחשבון הכולל, מכבי לא גדלה ולא התפתחה. זה האחרות שנפלו. וגם ככה מכבי ת"א הייתה רגע מפער של שלוש נקודות בלבד, שני מחזורים לסיום.

סוזה. הפך את הקבוצה לסוערת ויצירתית (gettyimages)

יש אבולוציה ברורה במכבי. אוסקר ייצב ונתן לה צורה; סוזה, מעצבן עם הרוטציות האינסופיות שלו, הפך את הקבוצה לסוערת ויצירתית יותר; ופאקו התגלח עליה. בתחילה היה התקפי, אבל השערים שחטף והביקורות הבהילו אותו, אז הוא הסתגר בשמרנות שהוציאה את כולנו מהכלים. מעניין אגב מה יעשה פאקו עם הקבוצה הבאה שלו – מכבי או אחרת.

זאת השאלה המרכזית שניצבת בפני מכבי ביום שאחרי הגביע: פאקו, או לא. כי את התשובה לשאלה האחרת אנחנו יודעים. גולדהאר רוצה את שלב הבתים, אבל לא ישפוך שקים של מיליונים על שחקנים זרים. הכסף שייצא מידיו יהיה מאוד מבוקר. ואם נחזור לשאלה, היא אומרת בעצם כיצד פאקו מתפקד תחת האילוצים האלה. האם הוא יכול לעשות להטים. האם הוא יכול לקחת קבוצה בינונית ומטה במונחים אירופיים, וברוב כישרון ויצירתיות להשחיל אותה לשלב הבא. נדמה לי שהעונה הזו במכבי נתנה לכך תשובה ברורה.

גולדהאר. לא ישפוך כסף (עדי אבישי)

***

המרחק מסמי עופר לרוממה הוא כמה קילומטרים בלבד – ככה מספרים לי, אני לא יודע הרבה על המקום הקרוי "חיפה" – אבל המרחק מההצגה של גמר הגביע הכדורגל למה שקרוי אצלנו "פלייאוף הכדורסל" בין מכבי חיפה להפועל אילת, נראה כמו מעבר מפסטיבל למפגש אבלים.

מילא הכדורסל לא מנגן אצלנו כלי מרכזי בתזמורת, אבל למה לגמד את המעט שכן קורה כשאפשר להעצים ולהדליק אותו? התשובה לשאלה הזו נמצאת רק במוחם המנמנם של עסקנינו.

בארה"ב המלה "פלייאוף" איננה רק אוסף מקרי של אותיות או תיאור זמן בשנה. היא שיאה של העונה ומהלכת קסמים על קהל ושחקנים ושופטים. המאמץ מוכפל ומשולש, מה שאסור במשך השנה מותר עכשיו, והצופים – שרוצים דם, יזע ודמעות ומקבלים את כל אלה – שואגים בכמה וכמה דציבלים גבוהים יותר.

שחקני מכבי חיפה. "מפגש אבלים" (מנהלת הליגה)

קוראים לזה שיפוט פלייאוף. שחקן שחופר בצבע, או שרוצה לעלות ללייאפ, יודע שיצטרך לעבור דרך קיר לבנים כדי להניח את הכדור בסל. שומרו יודע שיש אישור להרביץ, לצבוט, לנעוץ אצבעות בעיניים לפני שתישרק עבירה. השלישייה בשחור נמצאת שם לא כדי להפריע. הם על הפרקט בעיקר כדי למנוע פגיעות בנפש.

צפייה במשחק פלייאוף ישראלי – אחרי שהתעוררת בשלוש בבוקר לצפות בקליבלנד או בגולדן סטייט – היא אירוע מעורר צער. מאיפה שלא תסתכל על זה, בא לך לבכות: השחקנים רצים לאט יותר, קופצים נמוך יותר, קולעים רע יותר, ומעל כל זה מפריעים השופטים למשחק. במקום להניח למעט המשחק לשטוף, הם מרעידים את החלל בצפצופי משרוקית נמרצים על כל שפשוף, נגיעה קלה והתחככות מקרית בין שחקן לשחקן. הם לא מבינים שיפוט פלייאוף מהו, למה הוא חשוב, במה הוא שונה משיפוט משחק של הליגה הסדירה. הם לא מסייעים למשחק הצולע ממילא. הם הופכים עצמם לגיבנת נוספת על גבו.

ומי משמבקש תוספת לחשמל המדגדג והמקפיץ השורר במגרש, מוזמן להישאר על כסאו בהפסקת המחצית ולצפות כיצד רוני סופרסטאר, או יוני סופרקריל, או יובל המתולתל, מנחים שעשועון מרתק לגיל הבוגר בדמות יש לנו גולם במעגל. או כסאות מוסיקליים. או אחת שתיים שלוש דג מלוח. אין ספק – פלייאוף ישראלי בכדורסל זה לגמרי משהו אחר.