טרנד עדרי ותמוה פוקד בימים אלה את הכדורגל הישראלי על פרשניו ואוהדיו, כולל הצהובים שבהם, למרבה הזוועה. התופעה, שראויה להיקרא "עיוורון פאקו", כוללת בכי ונהי על אי הארכת חוזהו של מאמן מכבי תל אביב, ואף הכאה כואבת על חטא כפיות הטובה שבעניין.
כדי לא להיחשד בעיוורון משל עצמי, אומר מיד שפאקו אייסטראן ראוי לקרדיט על התארים שהשיגה הקבוצה העונה. המנה העיקרית היא, כמובן, האליפות, הגביע הוא תמיד בונוס נחמד ומהתואר השלישי הרשו לי לא להתרגש, אבל שיהיה. אי אפשר לבטל את העובדה שפאקו אימן את הקבוצה שזכתה בהישגים האלה, ואי אפשר להתעלם ממנה.
עם זאת – ועוד איזה "זאת" יש לנו כאן – אי אפשר להתעלם מעוד כמה דברים משמעותיים שפאקו עשה, או נכון יותר, לא עשה, לאורך העונה. בגדול, כדורגל הוא לא עשה. הכדורגל של מכבי ב-2014/2015 היה אפור, הכרחי ומדכדך. לא היו בו חדווה, יצירה ובוודאי לא דריסה – שהתבקשה כל כך על רקע ארגז הכלים המפואר של הקבוצה. היתרון העצום באמצעים ובמשאבים ופער האיכות המשמעותי בסגל השחקנים על פני כל יריבה מקומית אמורים היו לייצר כתישה מוחלטת על בסיס שבועי. ולא היא.
חמור עוד יותר: הכדורגל הפקואי נראה מקרי. שחקנים טובים בעלי כושר גופני טוב אינם תחליף לשיטת משחק מסודרת, לטקטיקה חכמה המתאימה עצמה לתנאי השטח, לסגולות אימון. ברוב משחקיה וברוב הזמן, מכבי שוטטה. אפילו הרכב יציב ומנומק לא היה, וגם שבחי ה"רוטציה" לא הצליחו להסתיר את ערוותו. תעתועי ההרכב הדירו ממנו לעיתים קרובות כוחות חשובים כבן חיים, מיכה וראדי, שיכלו לפרוח ולהניב יותר אילו זכו בעקביות לאמון מהמאמן.
אייסטראן. בן חיים, מיכה וראדי יכולים היו לפרוח אם קצת יותר אמון (Gettyimages)
נכון, פה ושם נראו הברקות. אבל הן לא היו תוצאה של תכנון ממעל, אלא הבלחות של בודדים, בעיקר של בודד. אם היו כמה מהלכים מרשימים על הקווים, הם נעשו ברגלי השחקנים ולא בידי המאמן שלהם. אלא אם קפיצה במקום נחשבת.
בואו נודה על האמת: מכבי של פאקו השיגה את מה שהשיגה בלי יריבות ובלי איכויות. לא הייתה בליגה קבוצה רצינית ויציבה אחת שסיכנה אותה, וכך יכולה הייתה לגרור רגליה בלאות עד קו הסיום. רק שלא יספרו לי שלא הייתה מי ש"תמשוך אותה למעלה". מצדי, שתקרע את כולן למטה. שתדפוק הצגות. אם זו לא רוח מכבי, מהי, לכל הרוחות?
אני תוהה אם הגורמים לעיוורון פאקו הם זיכרון קצר, סטנדרטים נמוכים, השתעבדות לשורות תחתונות או פשוט הלם טראבל. כך או אחרת, עם השמחה על תארי העונה – ויש, יש שמחה – מותר ורצוי להבין ולחוש שמגיע לנו יותר. מותר ורצוי גם לדרוש את זה. לעזאזל, מוכרחים לדרוש את זה.
ובמקביל, נישאר הגונים, ספורטיביים ותרבותיים. נגיד לפאקו אייסטראן תודה שבאת. ולא פחות מכך, תודה שהלכת.
מה דעתך על הכתבה?