אומרים שהמשחק של מכבי ת"א נגד פורטו היה הטוב ביותר שלה באירופה. אומרים שהיא משתפרת, ואפילו שהגול בא מפנדל שלא היה, אם לא קסיאס הגדול, עוד כדור אחד לפחות היה רוקד בשער של פורטו. אומרים גם שבטוח שמכבי ת"א טובה מכל הליגה הישראלית ולא צריך להתרשם מהפסדים, כי אירופה זו לא הליגה שלה. אפשר להסכים לגבי אירופה, לגבי ליגת העל אפשר להתווכח.
זה מטעה. יש שתי מכבי ת"א – זו של אירופה, וזו של ישראל. את זו של אירופה לא סופרים. כל הפורטו והצ'לסי משחקים מולה בהילוך ראשון, נותנים לה לשחק, פותחים מרחקים בין שחקנים. כשצריך, כמה קשרים ומגנים פותחים מבער לכמה שניות, מפרקים את ההתקפה הצהובה ויוצאים בקלילות של רקדנים לאחת משלהם.
- ושוב איתכם: ראובן עטר סיכם במכבי נתניה
- עודד מכנס מונה כחבר בדירקטוריון מכבי נתניה
- הצטרפו לדף הפייסבוק של ספורט1
בליגה הישראלית, העניינים יותר קשים. כמעט כל הקבוצות, מלבד אולי באר שבע ובשביל הפאסון גם מכבי חיפה, מקימות מחדש מול מכבי את גבעת התחמושת. בונקר, בונקר, צפוף ובונקר.
מי שלא מוצא עד כה את הפתרונות – ולא רק לבעיית הבונקר – הוא סלבישה יוקאנוביץ'. הוא לא פותר את בעיית ההגנה המחוררת שהולכת ומחריפה באופן מחריד, הוא לא מצליח לפתח משחק יעיל של הנעת כדור מהירה מול הצפיפות שמעמידים בפני מסת ההתקפות הדלילה ממילא של מכבי.
איקר קסיאס. נכנע רק לפנדל (צילום: AFPׁׁ)
הפתרון שלו, הצבת זהבי כחלוץ, הוא בעצם אובדן הקשר היצירתי ביותר שלו. הוסיפו לכך את הנטייה המופרזת שלו לזהירות לעלות עם שלושה קשרים, ואת הנטייה המופרזת לא פחות לדחות עוד ועוד את החילופים המתבקשים על המגרש, ותקבלו קבוצה תקועה ומעוצבנת כשהדקה ה-90 במשחק הולכת ומתקרבת, שמנצחת איכשהו בשיניים, או מפסידה לקבוצות נחותות ממנה.
יוקאנוביץ', אם לא יחול שינוי דרמטי בהמשך העונה, יבוא ויילך בלי שנזכור אותו. הוא אינו אוהב אותנו ואנחנו לא משתגעים עליו. הוא יעלה למטוס כמו פאקו – בלי להשאיר חותם. לא כאוסקר שהניח את היסודות, לא כמו סוזה, שליטש והלהיב והוסיף ברק. בלתי אפשרי לדעת אם אינו מחייך בגלל שאינו מחייך, אלא כתולדה של האכזבה על שנתקע אצלנו, כאן בלבנט, בארץ הכדורגל הפרימיטיבי, במקום להיות במקומות מלהיבים יותר, שמעריכים את יכולותיו יותר, כמו, נאמר, הפרמייר-ליג.
מכבי ת"א מקבלת מהעונה הזו, מלבד סדרת בעיטות בישבן, טעימה שיטתית מהליגה של הגדולים. לא במקרה הם יורדים ממגרשים אחרי שהפסידו עם חיוך, או לפחות כשהדמעות אינן חונקות את גרונם. הם נוגעים בקצב, בעומס, בהנעת הכדור, בטכניקה, בפנומנים האנושיים שמפעילים מבער ונעלמים להם מהעין – והכל בלייב, על הדשא, מול העיניים ממש, לא על גבי מסך.
הצהובים מודים לקהל בתום המשחק בחיפה (צילום: AFP)
אולי יבוא יום ומכבי ת"א של אירופה תדע לעשות בחומרים הללו שימוש. בעצם, בטוח שיבוא היום. גם מחלקת הכדורסל של המועדון ספגה שנים על גבי שנים בעיטות בישבן עד שהסתננה למועדון היוקרתי של היבשת.
אבל כדי שמכבי של אירופה תגיע, היא קודם כל תלויה במכבי ת"א של מטה. זו של הארץ, שתדע להתגבר על מכשולים פשוטים יחסית כמו הגנה נסוגה ובונקר בחזית כדי שתיקח אליפות בישראל – כמו שהגדירו בחוכמה את מטרתה הראשונית מיץ' גולדהאר וג'ורדי קרויף. איכשהו, העונה, אחרי כמה שנים זה דווקא נראה קצת מתנדנד.
מה דעתך על הכתבה?