נדמה לי שזה היה ב-2006. סיקרתי אז את מכבי פ"ת והחלטתי לצאת למשחק החוץ שלה בדוחה מול בני סכנין. פעם ראשונה שלי במגרש, לא חניתי בפארק אוסטרליה, לא נסעתי בדרכי עפר, אפילו עצרתי לאכול בכניסה לעיר.
אבל זה לא היה משחק רגיל. לא היה שם רקע סוציו-לאומי, כולה משחק תחתית, אולי אפילו לא זה. ביציעים הודלקו אבוקות כאילו מדובר במשחק בסרביה. אני מדבר על עשרות, כל דקה. מגרדים על הרצפה ומדליקים. אף שוטר לא נכנס ליציע. מצתים נזרקו לכיוון כר הדשא בכל פעם שגיא לוזון, אז מאמן פ"ת, הגיח מהספסל – אז צמוד ליציעים. כשמחה לעבר השופט הרביעי, קפצו לעברו מקומיים. זו לא הייתה אווירה של משחק בכדורגל מקצועני, ואני נזכר בה מדי פעם, כשאני מבקר במשחקי הליגות הנמוכות.
רשמתי לעצמי שזה בטח עוד ישתפר, הם חדשים. עברו ארבע שנים בערך, והגעתי לשם ככתב שמסקר את הפועל תל אביב, קבוצה שהכימיה בין אוהדיה לבין אוהדי בני סכנין היא כנראה מהגבוהות בכדורגל הישראלי. עדיין היו אבוקות, עדיין הסתובבו יותר מדי אנשים על הדשא, עדיין היו צעקות ודפיקות בחדרי הלבשה, עדיין המשטרה נראתה אדישה.
התחושה היא שגם עשור אחרי, לא נעים להגיע למשחק בדוחה. הלא נעים הזה זכור לי מימק"א של שנות ה-80 המוקדמות, שם אם היית עומד – רק עומד – בהתקפה של הקבוצה האורחת, כף רגל הייתה בועטת בך מאחור ומעיפה אותך מיציע האבן אל הגדר; הלא נעים הזה זכור לי מהקופסא בשנות ה-80, כשהיה צריך להחביא את הצעיף מתחת למכנסיים; מהמגרש בעמידר, ליד בית המטבחיים, כשאוהדי עמידר היו מסוגלים לבצע לינץ' – 30 על אחד – באוהד שהעז לומר להם משהו; הלא נעים הזה היה גם ביהוד, ובכפר סבא, ובאורווה, ובכל המגרשים האלה שהיו מוקפים חומת בלוקים. היית קונה כרטיס מחור בקיר, ואנשי פלוגת הסדרן היו לפעמים מסתובבים במגרש ודופקים כאפות לנציגי היריב.
התחושה היא שגם עשור אחרי, לא נעים להגיע למשחק בדוחה (ערן לוף)
צריך לקרוא לילד בשמו: גם היום לא עומד איצטדיון דוחה בסטנדרטים של ליגת העל. המגרש בסדר, אבל התפעול שלו לקוי מאוד, הרבה בגלל שסכנין מקבלת הנחות מכל הגורמים האחראיים. ההנחות מתבטאת בכך ששוטרים לא אוכפים את החוק – הכנסת אמל"ח, הכנסת אוהדים בגילופין, הכנסת גורמי וחומרי התססה – גם בקרב אוהדי הבית וגם בקרב אוהדי החוץ, אבל בעיקר עושים לעצמם חיים קלים כשהם שולחים את הקבוצות היריבות להחנות בפארק, לקנות שם כרטיסים ולהגיע בדרכי עפר למגרש – דרכי עפר שאנשי סכנין הוכרחו ליצור.
המשטרה היא גם זו שמאשרת את חברות האבטחה, שאחראיות על מי שנמצא במגרש, מורשים ולא מורשים. במקום להביא חברות אבטחה מהדרום, חלק מהמאבטחים הם אוהדי בני סכנין, וזה בא לידי ביטוי, לעיתים בצורה אלימה, כשהם מטפלים במהומות בהם המעורבים הם מקבוצות החוץ.
הגיע הזמן שמתקנים בכדורגל הישראלי המקצועני יהיו נגישים לכל אחד, יעמדו בסטנדרטים מחמירים ויאפשרו קיום משחקים באווירה סבירה. כל קבוצה המשחקת בליגת האלופות או בליגה האירופית מכירה את זה: אופ"א מציידת אותה בספר עב כרס ובו קריטריונים מחמירים לאירוח משחקים, שמצולמים ומגיעים לרחבי אירופה. מנהלת הליגה, בשיתוף גורמי האכיפה – ובמימון משרד הספורט – חייבת לקבוע סטנדרטים מחמירים לקיום משחקים בליגות המקצועניות. לא רק סטנדרטים של מגרש, אלא סטנדרטים להתנהלות. אין שום סיבה לא לשחק בדוחה, או בטדי, או באשדוד – המגרש הכי פחות טוב שיהיה בעונה הבאה בליגת העל – אם המועדונים המארחים יעמדו בסטנדרטים. מי שלא יעמוד, רישיונו יישלל והוא יצטרך לעמוד באותם סטנדרטים מחמירים, רק במקום אחר.
אי אפשר להסתתר עוד מאחורי מסיכת הפוליטקלי-קורקט. יש מקומות שלא נעים להגיע אליהם כאוהדי כדורגל, איצטדיון דוחה הוא בהחלט אחד מהם.
אוהדי מכבי, נאלצו להגיע למגרש מדרכי עפר (ערן לוף)
מה דעתך על הכתבה?