ההתייחסות להפועל ב"ש השבוע נעה בין שני קצוות: באחד הייתה תחושה כי האלופה היא הבן המאותגר של השכן שכולם מתכנסים בחצר כדי למחוא לו כפיים כשהוא סופר סוף סוף עד עשר. בפרספקטיבה הזו, ב"ש נתנה את תצוגת השיא של הכדורגל הישראלי – סליחה, של הספורט הישראלי – בדורותיו. בקצה השני הייתה הרגשה של זלזול, התנשאות, פטרונות ובעיקר תחושה ששחקניו של ברק בכר שיחקו נגד מ.ס. אשדוד של אירופה, כבשו שני שערים כתוצאה מטעות שוער, ואם הייתה שם איזו מעצמה אירופית אחרת – מכבי ת"א, הפועל ת"א, בוודאי מכבי חיפה של 2003 – היא הייתה נותנת לסלטיק 9 חתיכות כבר במחצית הראשונה.
זו לא מדינת תל אביב, זה כולנו. ב"ש צצה לנו פתאום, מאיפה היא באה בכלל. מה פתאום ב"ש, שחטפה 10 מרודה, שחטפה שער מאוסקר גארסיה מבישול של ג'ורדי קרויף, שעפה לקבוצת פרברים מספליט, אותה ב"ש מגיעה למרחק שער אחד מהצ'מפיונס? הטורניר שבו יש לישראל, בחמש השתתפויות, ארבעה ניצחונות שלמים? מאיפה לעזאזל הצליחה פתאום הפועל ב"ש, שהייתה חוגגת תקציב של 25 מיליון שקל, להכניס 35 מיליון רק מזה שתשחק בליגה האירופית? איך הפועל ב"ש של אלי זינו, רן פסח ואלי להב מצליחה לארח משחק בסטנדרטים של צ'מפיונס ליג? אני ציני, כמובן, אבל יש כאלה שככה באמת מרגישים.
אז יכול להיות שבאר שבע חווה תקופת רנסנס שיום אחד פשוט תתפוגג – בינתיים היא רק בתחילתה – כמו שהייתה להפועל פ"ת, שכבר 50 שנה לא מצליחה לשחזר אותה, או מכבי נתניה שתקועה לפני 30 שנה, בימי ה"ועוד 15". ויכול להיות שלהפועל ב"ש קורה עכשיו מה שקרה למכבי חיפה לפני 30 שנה: היא מתקבעת כמועדון גדול, מועדון ענק.
עבורי, השדרוג ממעמד של קבוצה גדולה לפוזיציה של מועדון ענק לא נעוץ בפייט שנתנה לסלטיק, וגם לא בכך שסילקה מהדרך – בלי לספוג שער – את המדורגת ראשונה במסלול המוקדמות הזה של ליגת האלופות. השדרוג הוא במכירת אופיר דוידזאדה לגנט. מועדון גדול נבחן לא רק בהישגים, אלא ביכולתו ליצור הכנסות ולבנות שחקנים שמתקדמים. ב"ש לגמרי שם. לקח זמן, אבל היא שם. ואתם יודעים מה, זה היה מתבקש. אם חיפה וירושלים יכולות, למה שהיא לא? זה צריך לקרות גם לאשדוד. וזה עוד יקרה יום אחד.
מקבעים את באר שבע כמועדון ענק בארץ (דני מרון)
לאלה שמזלזלים בסלטיק וטוענים כי היא נכשלת שנה אחר שנה באירופה, כדאי לדעת: לסקוטים ניקוד של 40.5 שמבוסס על ההישגים בחמש העונות האחרונות. למכבי ת"א יש מחצית מזה, להפועל ת"א בשיאה באירופה לא היו 40 נקודות – והפועל הגיעה כמעט שנה אחר שנה לשלב בתים כלשהו. סלטיק, או בעצם כל קבוצה סקוטית, שהתמודדה אי פעם עם קבוצה ישראלית, הצליחה לעבור אותה בסיכום שני המשחקים. סלטיק שיחקה בב"ש כפי ששיחקה, כי הייתה על המגרש קבוצה טובה ממנה, נכון לאותו ערב. אנחנו תמיד נוטים לזלזל ביריבות כשהקבוצות הישראליות מצליחות, כאילו זו יד המקרה. הפועל ב"ש מסיימת את קמפיין ליגת האלופות שלה כשהיא לא סופגת בארבעה מששת המשחקים שקיימה, וכל שלוש היריבות שלה היו מדורגות בהגרלה. אנחנו רגילים לספור קמפיינים של שישה משחקים ללא שער, אז איך נספור אי ספיגה?
הפועל ב"ש לא שיחקה את המשחק הטוב ביותר של קבוצה ישראלית באירופה – בעיניי זה היה המשחק של הפועל ת"א בווינה, מול ראפיד – אבל היא הייתה טובה יותר בקמפיין הזה ממכבי ת"א, שכן עלתה לליגת האלופות בעונה שעברה. וזה לא בגלל עניין מנטלי שהשתנה, זה בגלל רוח מועדון שהחלה נושבת בו, רוח שהביא איתו ברק בכר.
הביא איתו רוח אחרת. בכר (דני מרון)
מה דעתך על הכתבה?