1. בערב החג ישבתי עם המשפחה בליל הסדר. באוויר ריחפו המלים המרתקות בארמית, ובאופן טבעי נדדו מחשבותיי לאן שנודדות מחשבותיהם של יהודים רבים: לכדורגל.
הייתי עצוב. גם על בני ישראל שהיה להם קשה, וגם על העונה שנגמרת. מול עיניי ריחפו תמונות משמימות של כדורגל חופים, אתלטיקה, שחיה עם גרטל, בוררויות עם טביב, שבתות ארוכות וריקות, וגעגועים לזהבי. בכל דור ודור אדם צריך להתגעגע לערן זהבי. זו משמעותו האמיתית של החג.
2. איתי שכטר לא מסוגל להיפרד מהכדור. אולי במקרה מספקים לו תמיד נעל עם דבק מגע, ובכל אופן שכטר לא מסוגל לשחרר כדור. מילא שהוא מפיל את עצמו על הדשא בכל פעם שהוא עובר אפילו ליד נמלה – השופטים כבר למדו להתעלם מהבלוף הקבוע שלו. הבעיה שלו היא חוסר היכולת המנטלית לוותר על הכדור.
עם הזריזות שלו והטכניקה הטובה הוא יוצר מצבים אפשריים, ומחרב הכל. עובר שניים ונכנס למצב אבוד עם השלישי. איכשהו עבר את השלישי, נכנס עם הראש בקיר עם המגן הרביעי. הוא כמו המכונה שכשאר מפעילים אותה, יוצאת מתוכה יד שמכבה את עצמה. הוא במשחק פרטי משלו, מתקזז עם עצמו – זו המכשלה העיקרית שלו בדרך להיות שחקן הרבה יותר מועיל.
שכטר נכנס עם הראש בקיר (ערן לוף)
3. להביט על מה שרוני לוי עשה מאלירן עטר ולהצדיע. יותר טוב מכל מגן שאפשר למצוא. לקח אליו חלוץ סכנת נפשות, נייד, מהיר, חזק, פורה, עולה מיליונים, וכמו במסחטת פירות הוציא ממנו את כל המיץ.
רואים על הפנים של עטר כמה שאין לו חשק. כמה הוא סופר את הדקות עד סוף העונה. המנוע שלו תקוע. אין לו כוח לסיים משחקים. כואב לו פה, צובט לו שם, הוא רוצה לספסל. בחיי, אפשר להנפיק את רוני לוי תחת הלוגו: תראו מה עשיתי לעטר, רוצים לראות מה אני יכול לעשות לזהבי?
4. אובססיית ההריסה והשיפוצים של רון חולדאי הגיעה לבלומפילד. מי ישחק בבלומפילד אחרי השיפוץ, זה כבר עניין אחר. הפועל תשחק באצטדיון ה-800 מיליון שלה עם דמארי (יה רייט) בבת ים. גם מכבי רוצה להקים לעצמה אצטדיון. על מי ומה מתכוונת העירייה לשפוך 200 מיליון שקל? מתי כבר יילך חולדאי לפוליטיקה הארצית?
האדומים כבר מחכים לביתם החדש בבת ים (מני בן ארי)
מה דעתך על הכתבה?