במציאות בה מתנהל הכדורגל הישראלי, שבה חמש מ-14 הקבוצות בליגה נחשבות לגדולות ועוד 3-4 חושבות שהן גדולות, קשה מאוד להיות מאמן כדורגל.
הערב תארח בית"ר ירושלים את מכבי ת"א כששני המאמנים, רן בן שמעון המארח ושוטא ארבלדזה האורח, יודעים כי זה עלול להיות משחקם האחרון בקבוצה. בין אם ינצחו, יפסידו, וגם ללא קשר לתוצאה, הכסא שהם יושבים עליו הוא למעשה כסא מפלט. איזה כיף לאמן בקבוצות הגדולות, אתם מתארים לעצמכם, כסף, פסיליטיס, קהל גדול… וכמה שזה יכול להיות סיוט.
בעשור האחרון עברו במכבי ת"א 15 מאמנים, בהפועל ת"א 18, במכבי חיפה 13 ובבית"ר ירושלים 21. צריך להדגיש: בעשור האחרון יותר משני מאמנים בממוצע עוברים בכל עונה בבית"ר ירושלים.
הממוצע לרעתו. בן שמעון על ספסל בית"ר (ערן לוף)
אם נלך אחורה, לא נראה שינויים גדולים, גם כשהכדורגל היה פה חובבני. בעונת 1982/3, עם תקציב זעום ועם קבוצה שסיימה לבסוף במרכז הטבלה, החל אליהו עופר את דרכו בבית"ר, ולאחר ארבעה מחזורים ו-2 נקודות, החליף אותו מאמן הנוער דוד דוידוף, שהלך אחרי 11 משחקים, ובמקומו הגיע המאמן האגדי עמנואל שפר, שאחרי משחק אחד החליט שזה מספיק לו. את העונה סיים אליהו עופר, זה שהתחיל.
שש עונות אחר כך התחיל יוסל'ה מירמוביץ' במכבי ת"א, אחרי עשרה מחזורים, ואחרי שניצח במשחקו האחרון (0:4 את בית"ר ירושלים) הוא פינה את מקומו למאמן הנוער אודי נוסבוים, שגם הוא לא סיים את העונה והוחלף בידי נסים בכר.
בכר, 73, עבד בשני המקומות האלה לא מעט. הוא עבד ב-16 מועדונים, לקח גביע בבית"ר, איבד לה גביע כשאימן במכבי ת"א, אבל זכה בה באליפות. בא, והלך, ולפעמים לא סיים, וגם עמד על הקווים ביום הכי שחור של בית"ר, כשספגה את תבוסת המאה שלה, 7:0, למכבי ת"א.
בכר, איזו משרת אימון יותר קשה?
"שאלה קשה. אלה שתי אגודות עם קהל רב. לכל אגודה כזו יש 300 אלף אוהדים, ובערך 30 אלף באים למשחקים. הלחץ מאוד גדול על כל מאמן ולא חשוב אם הוא צעיר או ותיק. הניסיון פה קובע הרבה.
אוהדי בית"ר. קשה מול לחץ כזה (דני מרון)
"כמי שאימן את שני המועדונים האלה, אני יכול לומר שהלחץ במכבי ת"א גדול יותר מאשר בית"ר ירושלים מהסיבה הפשוטה שזה מועדון עם מסורת שעבר הרבה בכדורגל הישראלי", טוען המאמן. "יש מאחוריו אליפויות וגביעים, שחקנים גדולים, ובעיקר יש תקשורת שלא עוזבת את המועדון ומחכה לכל בעיה שיש. המאמן נשאר בודד במערכה מול כל הארגומנטים האלה. בית"ר יותר עממית, קל יותר להתחבר אליה, קל יותר להתחבר לשחקנים ולכל הצוות המקצועי".
"יש בעיה עם הקהל", מודה בכר, "הוא דורש שתמיד תהיה בצמרת ותמיד תגיע להישגים. ברור שכשלא הולך, המאמן משלם את המחיר. כשהקבוצה רצה, אין דבר כזה שלא יהיה מלא. הם מלווים שחקנים באהבה, דבר שקשה להסביר בקבוצה אחרת. כשאתה בא למכבי ת"א, מועדון גדול, אתה משיג את ההישגים בדרך טבעית. אין שיגעון, שם אתה חייב לקחת. וגם שם הפסדנו בגמר גביע. אם אני משווה את שני המועדונים בתקופות הטובות, מה שקרה בבית"ר ירושלים לא קרה לי ב-16 מועדונים שבהם עברתי. עד היום, ועברו 40 שנה, אני בא לירושלים כאילו המשחק היה אתמול. לא יזכרו לך את האליפות שלקחת מהם ב-1979 עם מכבי ת"א".
גם זאביק זלצר, שעבד במכבי ת"א בתחילת שנמות ה-80 ובבית"ר בתחילת שנות ה-90 – וסיים תמיד את עבודתו – לא חושב שיש הרבה הבדל :"אין ספק שבבית"ר קשה יותר, אבל מצד שני, ברגעים מסוימים ההנאה יותר גדולה. במכבי זה יותר מקצועי, אבל איפה שקשה יותר זה בבית"ר. בגלל שהכל שם רגשי. במכבי הכל על מי מנוחות והכל נעשה מקצועי".
רגילים להצלחות. אוהדי מכבי ת"א (עדי אבישי)
בעשור האחרון החליפו במכבי ת"א שמונה מאמנים באמצע החוזה שלהם. תחלופת המאמנים גדלה בשנים האחרונות כיוון שכל מאמן זר לא מחזיק שם יותר משנה וגם המאמן היחיד שבא לקדנציה שנייה, אוסקר גארסיה, כלל לא פתח את הליגה והסתפק בכישלון במוקדמות ליגת האלופות והליגה האירופית.
בבית"ר המצב קשה יותר, והוא הופך להיות קשה בשנים האחרונות. 13 מאמנים לא הגיעו לסיום חוזיהם מתוך ה-21 שעבדו שם. כמובן שזכורה עונת 2005/6, שבאה בעקבות הגעתו של ארקדי גאידמק למועדון. אלי אוחנה הלך אחרי משחק, גיא עזורי החזיק מעמד שישה משחקים, שמהם ניצח בארבעה. אותו גורל היה לטון קאנן, ואת העונה סיים לואיס פרננדס, שלא לקח אליפות וגם לא גביע. אוחנה התגאה ברבות הימים על כך ששבר שיא בבית"ר ירושלים: הוא החזיק מעמד שתי עונות ומשחק. השיא הזה מחזיק מעמד עד היום, וספק אם יישבר. בסך הכל שתי עונות ומשחק.
אבי נמני עבר בבית"ר אצל אוחנה, הוא גם אימן בעצמו במכבי ת"א ולמרות מעמדו המיתולוגי, קיבל הודעת פיטורים ממיץ' גולדהאר. לו זה נראה המצאה ישראלית, ולא רק מאבק בין שתי קבוצות: "במציאות של הכדורגל הישראלי, בכל מקום קשה. יש מעורבות הרבה יותר גדולה של הבעלים, יש מעורבות מאוד גדולה של אמצעי התקשורת שהתפתחו, שמגבירות את הלחץ על המאמן, אבל מי שרוצה לאמן ומי שרוצה לאמן בקבוצות הגדולות צריך לדעת לתפקד בלחץ התקשורתי והניהולי ולהביא תוצאות. קשה בהפועל ת"א, בב"ש, במכבי חיפה, בבית"ר, במכבי ת"א. לא רואה מקום שקל בו, וזה תופס בכל מקום בעולם. בסוף, הכל שאלה של ציפיות".
נמני. "לא רואה מקום שקל בו" (עדי אבישי)
יש כאלה שעבדו בשני המקומות שיגידו שאם יש הצלחה, אלה מקומות שנעים וכיף לעבוד בהם, אבל זה לא בדיוק ככה, אם במקום אחד הצלחת ובשני לא. במקרה של קאנן, שרשם שישה משחקים מוצלחים בבית"ר והפסד מביך בגביע במכבי ת"א – להפועל עכו בבית – הסיפור היה שונה. רק שטון קאנן, היום המנהל הספורטיבי של רודה ההולנדית, מנתח את העניין בצורה מופלאה.
"אני חושב שלא קשה לעבוד בשני המועדונים. זה יותר תלוי באישיות שלך. יכול להיות שבגלל שהייתי זר, היה לי יותר קל כי לא היה לי קשר לקהל. לענייננו, אני מאמין שיותר קשה במכבי מאשר בבית"ר, כי יש יותר לחץ. שם, כל הזמן משהו קורה עם המועדון. אם אתה מסתכל בחמש השנים האחרונות, הם זכו בשלוש אליפויות, הגיעו לליגת האלופות, הרבה כסף נכנס והם עשו מכירות ב-10 מיליון יורו, וזה אף פעם לא מספיק. זה מה שאני זוכר מאז. אנשים בישראל לא מרוצים אף פעם. הם לא 'גרידים', אבל לא יכולים ליהנות אף פעם ממה שהשיגו. אחרי שבועיים הם רוצים עוד".
קאנן. "שישה שבועות הרגישו כמו חצי שנה" (AFP)
"הקהל בשני הצדדים הוא אותו דבר. הוא יכול להיות חיובי, אבל גם ללחוץ", מבהיר קאנן. "בירושלים יש מועדון אחד ובתל אביב שלושה. כשאימנתי בבית"ר, שישה שבועות נראו לי כמו שישה חודשים, אבל אני ראיתי זאת בחיוב. עם הקהל היה לי סיפור אהבה. בעניין הוא שזה תלוי בגישה שלך. במאי האחרון הייתי בישראל וראיתי משחק של בית"ר נגד סכנין. בית"ר נקלעה לפיגור וכל מה שהיא רצתה זה לא להפסיד (ובסוף הפסידה 3:0, ר"ע). זה לא ב-DNA של המועדון. בית"ר צריכה לתקוף, ומאמן שלא פועל על פי הכללים האלה, נמצא במצב קשה יותר מהאחרים".
גורם שמקרוב למכבי ת"א כבר יותר מ-15 שנה מסביר שבסופו של דבר, ההחלטות להיפרד ממאמנים הם על רקע מקצועי בלבד, למעט מקרה אחד, אלי כהן. שם הייתה מערכת היחסים שלו עם היו"ר המיועד, רוני מאנה, כזו שבסופו של דבר סימנה לו את הדרך החוצה. ועדיין, השריף חושב שיותר קשה לעבוד בבית"ר ירושלים.
"הלחץ של הקהל שם יותר אגרסיבי. תחושה של עליהום. הקהל מפעיל לחץ בכל הקטגוריות: שחקנים, אימונים. במכבי ת"א הרבה יותר מתורבתים. הקהל של בית"ר מנסה לנהל את המועדון מבחוץ, בתקופות מסוימות אצל בעלים מסוימים, זה גם יכול לקרות", מספר אלי כהן.
"הקהל מנסה לנהל את המועדון". השריף על הקווים (עדי אבישי)
"בעונת 1996/7, הכי גדולה של בית"ר, עשינו תיקו עם טייבה בגביע הטוטו וטלטלו את האוטו של דדש. במכבי לא הרגשתי לחץ. עונה ראשונה הייתה מקסימה. סיימנו במקום השלישי אחרי שהורידו לנו נקודות, עם שמונה שחקני בית וחמישה שחקנים במשכורות חייל.
"היום מכבי יותר בלחץ אבל גם בבית"ר", מוסיף השריף, "אם אתה לא בין ארבע הראשונות, או לפחות בפלייאוף העליון, זה מעל כוחות הסבל של אוהדי הקבוצה. הכימיה שם עם בן שמעון לא טובה. חסר הקליק, וזה מה שבסופו של דבר קובע: הקליק הזה".
מה דעתך על הכתבה?