דידיה דשאן נבחר ב-2004 כמאמן השנה בצרפת. הקשר האחורי האולטימטיבי, שכיכב ביובנטוס ובנבחרת צרפת, הוביל באותה שנה את מונאקו הקטנה לגמר ליגת האלופות. זה לא מנע ממנו בקיץ 2006 לנטוש את הקריירה המצליחה שלו ולעקור לאיטליה כדי להצטרף לאותה יובנטוס שפרשת שחיתות הורידה אותה לליגה השנייה, במקומו של פאביו קאפלו שהחליט כי זה מוגזם בשבילו, והלך לריאל מדריד.
דשאן הצליח להשאיר במועדון אייקונים כמו ג'יג'י בופון, אלכסנדרו דל פיירו, פאבל נדבד ודויד טרזגה, ולמרות הפחתת 9 נקודות וליגה תחרותית עם נאפולי וגנואה, יובה סיימה ראשונה, 6 הפרש מעל נאפולי. מאז זכתה בחמש אליפויות, שני גביעים ושלושה גביע סופר קאפ איטלקי. זה העשור הטוב ביותר שלה מאז ימי איטליה הפאשיסטית. דשאן, למרות הסיכון המקצועי, הוליך מאז את מארסיי לאליפות ואת צרפת לגמר היורו האחרון. הקריירה שלו בסדר גמור, למרות שגם הוא לקח רולטה על הקריירה שלו.
- הפועל תל אביב נפרדה מלוזון עם 2:1 אצל קריית שמונה
- לוזון: "זו כבר לא קבוצה מאומנת. לא ארד של באחריותי"
אני לא חושב שיש הרבה מאמנים שהיו לוקחים החלטה אחרת מזו שלקח גיא לוזון בסוף השבוע, להתפטר מהפועל ת"א. לא בטוח שיש אפילו מעט מאמנים שהיו מסכימים לאמן קבוצה שנגזר עליה לרדת ליגה, לספוג תבוסות, להישאר עם סגל בלתי אפשרי ולעבור ימים רבים של אי ודאות קיומית, אבל לוזון לא צריך לספר לא לנו ולא לעצמו לאן הוא נכנס. מה שמטריד בכל הסיפור זו לא ההתפטרות שלו, אלא דימוי הטפלון שאימץ לעצמו, ללא שמץ של הסתתרות. "לא רוצה ששמי יוכתם בירידת ליגה שלא באשמתי".
אני מתבונן ברשימת המאמנים שירדו ליגה בישראל: דרור קשטן (יותר מפעם אחת), יענקל'ה גרונדמן ז"ל, אלישע לוי, ניר לוין, זאביק זלצר, צביקה רוזן, אלי אוחנה, מוטל'ה שפיגלר, רן בן שמעון, יוסי אבוקסיס. רשימה מכובדת של שמות – חלקם מפוארים ומוכשרים ביותר – שנשארו בתמונה שנים ארוכות, זכו בתארים, הגיעו לעמדות מפתח, למרות שירדו ליגה. והם ירדו ליגה, בחלק מהמקרים, למרות שהסגל נכפה עליהם ולא הייתה להם אפשרות לשנות אותו.
עיתוי מפתיע, לוזון (ערן לוף)
ב-2009 הגיע רן בן שמעון לקריית שמונה אחרי שמישל דיין פתח את העונה ואלי כהן החליף אותו, ולמרות שהיה ברור שהתפקיד שלו יהיה להרים את המועדון בחזרה לליגת העל, שנה אחר כך. המועדון חזר איתו לליגת העל וזכה אחרי שנתיים באליפות.
נכון שמצבה הכלכלי של הפועל ת"א רחוק מזה של איזי שרצקי ב-2009, אבל חובות עבר מבחינת הרוכשים החדשים וחוסר היכולת/רצון להתמודד גם עם ההתחייבויות שיצר המשטר הישן, מובנים לחלוטין בדיוק כמו הרצון של השחקנים – שחתמו על חוזים – לא להמשיך תחת גרזן קיצוצים. מה שלא ברור הוא מדוע לוזון, שיגידו שהיה הרוח החיה סביב הצלתו של המועדון מהפסקת פעילות, החליט דווקא עכשיו לעזוב. כל כך רומנטי הייתה ההשתדלות שלו, שאפילו מי שאינו אוהד הפועל ת"א לא יכול שלא היה להתרגש אז, ולהתפלא היום.
נדמה שאוהדי הפועל ת"א, שמצטיינים בלרגש ומראים נאמנות יוצאת דופן יחסית לעתיד האפרורי שניבט אליהם, צריכים להתפכח: מתה הרומנטיקה. חלקם כבר התפכח, אבל זה בדיוק אותו מיעוט מושמץ שכל תחלואי המועדון – אלה שיצרו מנהלים כושלים – נדבקים אליו. הם כבר לא מתרגשים: לא מלהיות שונים, נבדלים, מוקצים, וגם לא מאוהדים שהפכו לשחקנים יקרים כמו בן רייכרט והיו הראשונים לעמוד בתור לעזוב – לאשדוד – כשהונפה חרב הקיצוץ.
אל תנשק את הסמל, רייכרט (ערן לוף)
ואתם יודעים מה? ביום כזה, אני מבין אותם לגמרי. הם אלה שבסופו של דבר ייסעו מדי שבוע לנצרת עילית, לנשר, לעילוט, לרמלה, אולי גם לאיכסל ונס ציונה. הם אלה שיילכו באש ובמים אחרי הקבוצה והם עוד משלמים על זה, לא מקבלים על זה שכר. נכון, אנחנו בעידן המקצועני, והקריירה של השחקנים קצרה, אבל חליעה לאללה: אל תנשקו מולם סמלים. זה מביך.
מה דעתך על הכתבה?