גם אם אנסה לא אצליח לשנוא את מכבי חיפה. לא את הקבוצה, לא את בעליה ("הנשיא"), לא את שחקניה ולא את אוהדיה. לא רק שאני לא שונא את חיפה, לפרקים אני אפילו חש איזו חיבה משונה כלפיה. אולי זה המפגש הקוטבי המתקיים בחיפה בין ים להר שגורם לאוהדים הירוקים מהעיר האדומה להיות כל כך חביבים וסימפטיים בעיניי. ואולי זו הקידומת "מכבי" אותה הם מתעקשים לנחס ולייחס לעצמם, שלא מאפשרת לי לשנוא אותם. גם כאשר האוהדים של חיפה מתעקשים לשנוא את מכבי, את שחקניה ואוהדיה, אני לא שונא אותם. להיפך. כעומק השנאה של הירוקים למכבי כך עומק חיבתי אליהם.
שנאה יכולה לנבוע מרגשי נחיתות, מפחד או מפגיעה חוזרת ונשנית שחווה השונא מהאובייקט אותו הוא מתעב. אוהד מכבי לא שונא את חיפה, כי רגשי נחיתות הם הדבר האחרון שאפשר לייחס למכביסט. אוהד מכבי לא שונא את חיפה כי הוא לא מפחד ממנה, גם אחרי כל אותן פגיעות והשפלות שמכבי חוותה מחיפה לאורך השנים. בשנות ה-80 חיפה של שלמה שרף התחילה לשלוט בליגה, בזמן שמכבי לא מצאה את עצמה. בשנות ה-90 חיפה של גיורא שפיגל שיחקה את הכדורגל היפה ביותר, בשעה שמכבי של גרנט לקחה תארים אך נתפסה כאפורה. בעשור הקודם ובתחילת העשור הנוכחי הקבוצות הירוקות של גרנט, רוני לוי ואלישע לוי לקחו אליפות אחרי אליפות, כשמכבי שוב חיפשה ללא הצלחה כיוון ודרך. בשנים ההן בהחלט היה פחד מחיפה. פחד כן, שנאה לא.
גם אחרי הפגיעה האולטימטיבית, באותה שבת בצהריים, בחודש מאי 1988, שבה אמרנו להתראות לנעורים ושלום לאהבה אחרי שאיתי אריכא הוציא עשרה כדורים מהרשת, לא נרשמו גילויי שנאה אצל מכביסטים לחיפה. וכך גם שש שנים מאוחר יותר, כששורה אובארוב התכבד בחצי מנה, באותו 0:5 מהדהד. התגובה של מאיר מליקה, שבועיים אחר כך, במשחק הבא עם חיפה, באותו מפגש קטלני עם הרגל של רומן פץ, לא ביטאה יותר מפעולת תגמול נקודתית.
כשהתמונה התהפכה בשנים האחרונות, ומכבי חזרה להיות קבוצת כדורגל, בעוד חיפה הפכה למועדון שמחפש את עצמו, התגלו במפרץ חיפה מרבצים עשירים בשנאה למכבי. השנאה הכבויה של שנות הזוהר הירוקות הפכה לשנאה לוהטת, חד כיוונית, בתקופה בה הגלגל העלה את מכבי לפסגה והנחית את חיפה מהכרמל לעיר התחתית. עוד לפני שמכבי התחילה לפגוע בחיפה על מהגרש, רגשי הנחיתות והפחד צצו ובצבצו, ואיתם השנאה. הביטויים לכך היו משעשעים לפרקים, פאתטיים לעתים.
באיזה הבעה הוא יעבור את המשחק? (עדי אבישי)
בשנים האחרונות, בכל הנוגע להתנהלות המקצועית, פיתחה חיפה דמיון מצמרר למכבי של העשור הקודם. קבוצה שלא משנה מה תעשה ומה תנסה, הכל ילך הפוך. אחרי שנים של הצלחות חיפה הפכה לכישלון סדרתי, כזו שמנסה לחקות בחוסר הצלחה את ההתנהלות במקומות אחרים, בדגש על קרית שלום. וכשמנסים ומנסים ולא מצליחים, ההצלחה של מכבי השאירה לאוהדים הירוקים רק מפלט אחד – שנאה. והשנאה הזאת, שנבעה מחוסר אונים, כוונה רק למקום אחד – למכבי. ככה זה כשאין לך באמת דרבי להתמקד בו, כשאין לך יריבה אידיאולוגית להילחם בה, וכשרגשי הנחיתות גורמים לך לתעב את מי שמעורר אצלך פחד, גם כשהוא מפחיד פחות.
המפגשים עם חיפה בעונה שעברה סיפרו את הסיפור של שתי הקבוצות. מכבי המפחידה של שלוש העונות הקודמות כבר החלה לגלות סימנים של חולשה, מה שלא פגע במפלס השנאה הירוק. במפגש הראשון מכבי של יוקאנוביץ' ניצחה בסמי עופר משערים של דור פרץ (!) ועדן בן בסט (!!!) וסימנה לקבוצה של רוני לוי את הדרך לחוף דדו כבר בסוף חודש ספטמבר. בפלייאוף, רגע אחרי הניצחון הדרמטי על בית"ר שהחזיר את מכבי לפסגה, המפגש עם חיפה סימן את תחילת הסוף הצהוב. ה-0:0 בסמי עופר וחגיגות התיקו של אוהדי חיפה, שרק באו לקלל ולקלקל, הביאו לכך שבמפגש מול חיפה במחזור האחרון של הפלייאוף ניצחון על חיפה כבר לא הספיק. קריאות ה"עוד, עוד, עוד" אחרי כל אחד משישה הכדורים שאוהד לויטה הוציא מהרשת באותו ערב נענו בקריאות "באר שבע, באר שבע" מכיוון יציע אוהדי חיפה. כעבור שלושה ימים השנאה הירוקה כבר קיבלה ביטוי כואב הרבה יותר, עם הנפת גביע על חשבון מכבי. אבל בחיפה של השנים האחרונות כמו בחיפה, השנאה למכבי היא מה שמגדיר את הקבוצה יותר מכל אלמנט אחר. וככה, חגיגות הזכייה בגביע הפכו תוך 24 שעות לפארסה, בה "הנשיא" לא הצליח להשלים משפט; הקפטן לא עלה כלל לבמה; והקבוצה הותירה את האוהדים להמשיך לקלל ולשנוא לצלילי שרית חדד.
רחוק או קרוב ליריבות אמיתית? שחקני חיפה חוגגים על מכבי (עדי אבישי)
המפגש הראשון העונה כבר סימל את מצבה של מכבי יותר משהיווה אינדיקציה לעונה של הירוקים. אחרי פתיחת עונה עם הבלחות פה ושם, ההפסד לחיפה 2:0 באצטדיון בנתניה ביטא את תחילת השקיעה הצהובה בעידן ארבלדזה. שוטה לא גר כאן יותר, מכבי ידעה מאז הרבה ירידות ולאחרונה מעט עליות, אבל את אוהדי חיפה כל זה לא מעניין. הם עדיין רואים במכבי אויב שנוא, למרות שבמצב הנוכחי היריבות האמיתיות שלהם אמורות להיות סכנין, אשדוד והפועל חיפה, שקרובות לדחוק את הירוקים למקום בו בפלייאוף הם יפגשו את הפועל תל אביב, ולא את מכבי. ניצחון צהוב במפגש הקרוב (שני, 21:00) ושוב ניתן יהיה לחלום בקרית שלום. בצד הירוק ניתן יהיה לחזור ולשיר על אבא שעובד בנמל ועל תושבים שהולכים לישון בעשר כדי לא לבזבז חשמל. חיפה, חיפה, עיר עם תחתית.
מה דעתך על הכתבה?