בסוף שנת 1990 הכדורגל המקצועני שלנו עוד היה בחיתולים. זו הייתה בסך הכל השנה השנייה של עידן הזרים, הגיעו לכאן שחקנים שרק לשמוע את הצליל הזר בשמם היה מלהיב. אוסקר גארה למשל היה שחקן הרכב בנבחרת שזכתה עם ארגנטינה במונדיאל 1986. מיותר לציין כי אף אחד מהם לא הותיר חותם, לא באמת הותיר חותם. לא, גם לא חרארדו גונסאלס שכבש פעם אחת רביעייה במדי בני יהודה, זו שזכתה באליפות.
ואז הגיע המשחק של מכבי חיפה בנתניה, באותו יום שישי. זה שנגמר ב-5-0 מהדהד לזכות נתניה בקופסה, אולי המשחק הגדול האחרון של מכבי נתניה אי פעם. אותו משחק שזכור לרבים כזה שבו יגאל מנחם לקח את תיק הרחצה שלו, רץ מהספסל כשהוא עושה סיבוב סטנדינג אוביישן סביב הקווים, ועף לבית הכנסת, לפני שתיכנס שבת.
זה היה המשחק האחרון של גיורא אנטמן כשוער ראשון במכבי חיפה, אותו אנטמן ששנה וחצי קודם לכן קבע שיא של למעלה מ-1,000 דקות רצופות ללא ספיגת שער. כל זה לא עמד לו כשהמאמן שלמה שרף לחץ, הספונסר יעקב שחר סייע ופיני זהבי הביא מדינמו קייב את ויקטור צ'אנוב.
צ'אנוב. ישב על הספסל וראה את אובארוב בשער בריה"מ (רוני שיצר)
זה היה שוס. שוער שרק כמה חודשים קודם לכן ישב על הספסל כשוער שני לאלכסנדר אובארוב במשחקי נבחרת ברה"מ במונדיאל 1990 מול ארגנטינה וקמרון; אותו שוער שעמד ברמת גן חודש לפני המונדיאל במשחק ההפסד 3-2 לנבחרת ישראל וחטף גול בנגיחה מאורי מלמיליאן; אותו שוער שעמד בשער דינמו קייב במשחק מול הנבחרת שהסתיים ב-0-4 והושווה להצגה הגדולה בישראל של אייאקס עם יוהאן קרויף 20 שנה קודם לכן.
במשחק הראשון שלו לא ספגה חיפה מול מחזיקת הגביע הפועל כפ"ס, אחר כך ניצחה בבלומפילד את הפועל ת"א ואת האלופה בני יהודה, ונדמה לי שרק במשחק הליגה החמישי או השישי שלו הכניע אותו מאיר אלמליח מהפועל ב"ש (לא לפני שנאור גלילי מעירוני אשדוד הכניע אותו לראשונה בשמינית גמר הגביע). ההופעה שלו הייתה ספקטקולרית, כמו מומחה זר סובייטי שהוצנח לצבא המצרי ערב מלחמת יום הכיפורים: סולידי, מדבר כמעט בלחש, בקול צפצפני, שפה שסועה, אבל איזה שוער. הוא היה שלוש רמות מעל הליגה. אי אפשר היה לתת לו גול פשוט, ובוודאי שהיה לוקח כדורים מכל פינה, ללא מאמץ מיותר. והבעיטות שלו? כמו סכינים. מחזירים לו אחורה והוא נותן כדור בחצי גובה על 70 או 80 מטר. זה היה וואו. זה היה וואחד וואו.
שחר הסכים והשוער הענק הגיע לכרמל (אלי אלגרט)
ומכבי חיפה הנאבעכית, שפיגרה אחרי הפועל פ"ת המדהימה של אברם גרנט, פשוט קטפה ממנה את המקום הראשון ושמרה עליו באדיקות עד סוף העונה. במשחק שאולי שם חותם על האליפות – למה אליפות? דאבל – של חיפה, המשחק בו ניצחו הירוקים ברמת גן ההומה את מכבי ת"א 1-4, עצר צ'אנוב שני פנדלים, אחד של איציק זוהר ואחד של ניר קלינגר, בצורה חתולית. זו הייתה הופעה מהממת של שוער, של שחקן זר, ועל אף ששנה אחר כך כבר האפיל עליו אובארוב שהגיע למכבי ת"א, ובשנה השלישית במדי בני יהודה הוא כבר דעך, הרי שעונתו הראשונה תיזכר כאן כעונה ששינתה לחלוטין את היחס לתועלת של שחקנים זרים בישראל.
צ'אנוב היה פורץ דרך. אחריו הגיעו שחקנים איכותיים לא פחות. במדד השוערים מבחינתי הוא רק שלישי לאניימה ואובארוב, אבל במונחים של עונת 1990/1 הוא היה מפלצת, שוער על, גיבור על. אייל ברקוביץ' זכה בתואר כדורגלן העונה, אבל מה שצ'אנוב עשה למכבי חיפה, מה שהוא חולל בה, מה שהוא עשה לכדורגל הישראלי ערב כניסתו לאירופה – היה חסר תקדים.
מותו השבוע היה מהמם לא פחות מהופעתו. יהי זכרו ברוך.
מה דעתך על הכתבה?