כדורגל הוא משחק יצרי. עם כל הרצון הבלתי מתפשר מצד שוחרי תרבות ספורטיבית להפוך את מגרשי הכדורגל לאולמות קונצרטים – להביא משפחות, ולאסור כניסת מתפרעים, אמל"ח וסיגריות, עדיין תישאר היריבות הספורטיבית כדלק שמניע את המשחקים הגדולים.
ואין כמו המפגש ביום שני בין בית"ר ירושלים להפועל ת"א,שני מועדונים שרחוקים מימיהם הגדולים, כדי לחדד את העניין. לא חשוב איך הן נראות, מה הבעיות הכלכליות שלהן, מה כמות שחקני האיכות אצלם וכמה לוט עתידן בערפל, הן יספקו את הסחורה. יריבות אידיאולוגית עמוקה, קיצוניות פוליטית מסוכנת, וכמובן שנה ומשהו לאחר האמבוש בשכונת פלורנטין, שבו הגיע אוהד מפורסם של הפועל ת"א לבית החולים כשחוד של פטיש נעוץ בגולגולתו.
היו בעבר מאבקים ספורטיביים גדולים יותר: מכבי ת"א והפועל ת"א (עד היום), הפועל פ"ת ומכבי ת"א שניהלו בשנות ה-50 קרב מאסף על ההגמוניה בכדורגל הישראלי, כך גם מכבי ת"א ומכבי חיפה בשנות ה-90, מכבי חיפה והפועל ת"א עד לפני כמה שנים ובשנים האחרונות אפילו הפועל ב"ש ומכבי ת"א. למעט הדרבי, שום מאבק לא הגיע לרמה של עוינות ופחד, אם לא סופרים את "הדרבי הלאומני" בין בני סכנין לבית"ר ירושלים. המשחקים בין בית"ר והפועל מתודלקים טבעית, הם אפילו ה"בליך" של הכדורגל הישראלי: מסמנים הלך רוח פוליטי.
ארגון אוהדי בית"ר, "לה-פמיליה", בנוף טיפוסי לפני משחק (דני מרון)
היריבות נולדה משילוב של שנאה בין בית"ר להפועל בירושלים ויחסי הערצה-קנאה בין ירושלים לתל אביב, וצברה תאוצה נוכח אי היכולת של בית"ר לנצח את הפועל ת"א עד ראשית שנות ה-80 ומספר תקריות שהביאו לפיצוץ משחקים בעבר. על הדרך: קבר משה סיני את חלום האליפות של בית"ר ב-1984, בית"ר לקחה מהפועל ת"א אליפות ב"משחק השרוכים", וערן זהבי לקח עם הפועל אליפות על הראש של הקבוצה מהבירה בדקה ה-93 של עונת הקיזוז, ויש לנו פה קרקע בוערת סטייל משחקי הכס.
למען האמת, אין פה כלום. אין כמעט משחקים בין הקבוצות שאפשר להכניס לפנתאון. אין מפגשים כמו ה-0:5 של מכבי חיפה על מכבי ת"א, ה-3:4 בין הפועל פ"ת להפועל ת"א, ה-2:3 של זהבי בדרבי, ה-0:6 של נתניה על מכבי ת"א, או ה-2:5 של בית"ר בבאר שבע.
_kliger.jpg)
האולטראס של הפועל ת"א, דם רע עובר בינם לבין בית"ר (אסף קליגר)
מה כן זוכרים? יש רוני קלדרון עם חיילים; יש את הקוון אורגד שלא ראה כדור שלא עבר את הקו ברבע הגמר של 83' וכמעט הביא לחורבן בלומפילד; יש את טוטו תמוז והבננות; את גל סוקולובסקי; את האוהד שרדף אחרי שיינר עם דגל הקרן בשמינית הגמר של 1989; ובעיקר את אליפות 1998 – הפעם היחידה באמת ששתי הקבוצות האלה ניהלו קרב על התואר.
המפגש ביום שני הפך במרוץ השנים האחרונות לדרבי הפרטי של אלי טביב – בין הקבוצה שבה רצה לשלוט לבין הקבוצה שבה הצליח לשלוט, בין שני המועדונים המבורדקים במדינה – מתי, איך וכמה, זו שאלה של תזמון, ובין שני הקהלים שהפלג הקיצוני בהם הוא הקיצוני ביותר שאפשר לייצר, רק משני עברי האידיאולוגיה. והכי מדהים: דרבי בין שני יוצאי מכבי פ"ת, שמייצגים אסכולות שונות בתכלית ועדיין נוגעים באותן נקודות: מאמנים שמוציאים מהשחקנים שלהם את המיטב דרך הראש, ולא רק דרך הרגליים.
אלי טביב, בדרבי הפרטי שלו צריך לקחת מים קרים כדי להירגע (דני מרון)
יהיה מעניין בטדי, ורק צריך לקוות שמאווייהם של אוהדי יתר הקבוצות בארץ – "0:0 רב נפגעים" – לא יתגשמו.
מה דעתך על הכתבה?