יצאו לחירות: הכדורגלנים ממוצא אתיופי כובשים את ליגת העל

בעשור הקודם, ברוך דגו ואמייה טגה היו שני הכדורגלנים בני העדה האתיופית המוכרים בישראל. דגו הוביל את מכבי ת"א לאליפות ולקמפיין מכובד בליגת האלופות, טגה את הנבחרת הצעירה לאליפות אירופה עם שער מכריע. השאר? בעיקר נעלמו.

עשור וקצת אחרי התמונה השתנתה מקצה לקצה. הכדורגלנים ממוצא אתיופי כובשים את ליגת העל מודל 2017/2018: סינטיהו סלליך הוא השחקן הבולט במכבי חיפה, אביב אברהם מועמד לתגלית העונה במכבי נתניה ויונס מלדה פרץ בסערה לאחרונה, אור דסה הבליח במכבי תל אביב ומככב בהפועל רעננה אליה הושאל מהצהובים, אחיו אלי דסה הוא בורג מרכזי בהרכב. במ.ס אשדוד ממזמן נהנים מגדי קינדה, אור אינברום ועוד רבים וטובים. 15 שחקנים בני העדה כרגע משחקים בליגת העל, רובם ככולם מוכרים ויותר מכך, הכדורגל הוא מעין תמונת מראה להשתלבות של בני העדה בחברה כולה.

אז מה נשתנה פה? הרי כישרון תמיד היה, מכאן שמדובר כנראה במנטליות של השחקנים בני העדה האתיופית או בחיבוק מצד החברה הישראלית וכנראה שילוב של השניים. "מדברים על דגו, דסה וכו', אבל אנשים שוכחים שהשחקן הכי כשרוני שהיה פה היה זיו כבדה", נזכר זאב זלצר, המנהל המקצועי של נבחרות הנוער בין השנים 1995 ל-2008, "כבדה היה מהגורמים המרכזיים שהוליכו לראשונה את נבחרת הנוער לאליפות אירופה. זה היה ב-1997 ואחרי הטורניר הוא היה מבוקש בבלגיה ובצרפת. אלא שהוא נפצע בקרסול, בצפרירים חולון לא רצו לתת לו ללכת והוא התמסמס".

אור דסה. חוצפה חיובית (אודי ציטיאט)

זלצר מציין גם את כפיר צוקול ממכבי נתניה שהיא מבוקש כנער בתחילת שנות ה-2000 בכל אירופה לפני שפציעה קשה (שבר את הרגל) פגעה לו קשות בקריירה ואת מסאי דגו, שנבחר לשחקן מצטיין בטורניר באירופה עם נבחרות ספרד וצרפת ונעשה סחורה חמה ומבוקשת, אבל העובדה היא שכל השמות האלה לא רק שלא כיכבו באירופה, גם לא רשמו קריירה ממש מוצלחת בארץ.

"השינוי בין התקופה ההיא לעכשיו הוא האופי הישראלי שדבק בנו", מעיד ברוך דגו, "זה לא היה פעם בעדה האתיופית וכיום זה בולט ולא רק בכדורגל. מי שנולד כאן, או הגיע בתור תינוק התפתח כישראלי לכל דבר. והכוונה לכוח ולאופי חזק, לא לוותר ולהילחם על שלך. בגלל זה רואים יותר ישראלים ממוצא אתיופי משתלבים בחברה וגם בכדורגל. קח למשל את אחי מסאי, שהלך לתחום האימון ועושה דברים מופלאים. אין בנו יותר את הפחד, המחשבות השליליות".

אביב אברהם. מודל לחיקוי (עדי אבישי)

מי שהיה ממובילי השינוי הוא אמיה טגה. טגה, מלבד היותו אחד השחקנים הבולטים בקרב העדה, גם אף פעם לא הסתיר את החתירה שלו לשינוי ולקבלת העדה כשווים בין שווים במדינה. "אני רואה את הכדורגלן כאחד שיכול לשנות יותר מכל פוליטיקאי או מפורסם בדרך אחרת. הכדורגל הישראלי והחברה הישראלית מפסידה שלא משתמשים בספורט יותר כדי להשפיע. משקיעים בכ"כ הרבה דברים איך לחנך ולשפר את החברה, אבל אחד הכלים הכי טובים וחשובים שכולם אוהבים זה הספורט. הספורט והכדורגל זה מקום שמקבלים את כולם, אבל אם נסתכל על תחומים אחרים, במקומות עבודה ומשרדים ממשלתיים עדיין לא מקבלים.שלא מקבלים בהם. מבחינתי, מה שהשאיר אותי בכדורגל זה האופי שלי. היום יש שחקנים פי 1000 יותר כשרוניים ממני. היום יש שחקנים פייטרים שמקבלים את התמיכה המשפחה: דסה, קינדה, אינברום. תן לי 10% מהכישרון שלהם ולא יודע איפה הייתי משחק היום".

טגה מתייחס גם לקבוצה בה גדל, מכבי נתניה: "אתה רואה את אביב אברהם. הוא הפך להיות השחקן הכי אהוב בנתניה, יותר מדיא סבע וערן לוי ביחד. אז באים ילדים אחרים בני העדה רואים אותם ורוצים להידמות. היום כולם רוצים להיות אביב אברהם. היום גם ההורים האתיופים יותר מעורבים. ההורים שלי היו שומרי שבת. אז כמה משחקים הם היו בקריירה שלי? היום החברה, וההורים האתיופים יותר מעורבים. הילדים גדלו לתוך זה ומבינים את כללי המשחק. אני לא אוהב את הקטע של לקבל את השונה. מי קבע מי הוא השונה? אין פה שונה ולקבל וזה לא מסמן משהו".

 קינדה. "שחקנים עם אמונה מאוד חזקה בעצמם" (דני מרון)

ודגו מוסיף : "היום יש לשחקנים האלה אמונה מאוד חזקה בעצמם וזה דבר חשוב להצלחה. לפני המון שנים, לחלק גדול מאיתנו לא היה את זה. שאתה דוחק מישהו לפינה, ככה אתה מודד את סף השבירה שלו. לשמחתי היום, גם אם דוחים את הישראלים ממוצא אתיופי, הם לא מוותרים ועובדים קשה. הם מראים את היכולות שלהם. יש עוד הרבה שחקנים מוכשרים שיש לגלות אם יסתובבו בשכונות. גזענות? הייחוס הוא נמוך. נכון שיש, אבל לא בתדירות גבוהה כמו אז. היום אותם ילדים יודעים להתמודד עם זה, לשים את הדברים בצד ולא לתת להם להיכנס לתוך תוכם כי זה יכול להזיק להם".

"הם דור שלישי. הם משלנו", מוסיף זלצר, "זה כבר לא יוצא דופן. לא רק הם נולדים בארץ, אלא גם הוריהם. הם מגן הילדים גדלים בארץ, כחלק מכולם והכישרון שלהם בא הרבה יותר לידי ביטוי. הם נמצאים בתוך כולם והכשרון שלהם מוליך אותם. מה היה פעם? הם היו יותר סגורים בתוך ד' האמות של העדה האתיופית. הם לא היו חשופים להכל כמו שהיום. הם מאוד ביישנים, אנשים שמכבדים את הזולת. הם לא היו חוצפנים, אלא שקטים והיית צריך להוציא אותם החוצה כדי לחשוף אותם. העדה היום היא פתוחה. הם לא גרים במקום מסוים ביחד, הם בפנימיות עם כולם ובבתי הספר עם כולם. ככה יותר קל לא לפספס אותם".

ברוך דגו. קיבלנו אופי חזק (Getty)

אבל לא מדובר רק בפיספוס: דגו ייצג את הכדורגלן האתיופי שכן הצליח לממש את עצמו באופן יחסי, גם אם באופן יחסי ("יותר חסר לי הקטע שהיציאה לאירופה מהמקום שהייתי בו נמנעה. אם הייתי מציג היום את היכולת שלי מאז, בגלל הפתיחות והסוכנים והכסף שנמצא היום בכדורגל העולמי, היה לי יותר קל להשיג חוזה. בזמנו ברור שהייתה התעניינות בי מקבוצות מהליגה הספרדית והגרמנית, היו כל מיני פרסומים ששמעתי") אבל היו כאלה שלא: שי בירוק היה מסומן ככשרון העל הבא של מכבי חיפה, אבל שרשרת של אירועים הובילו אותו מחוץ לקבוצה ולאחר מכן, לחפש את עצמו בקבוצות נוספות בליגת העל, עד שבגיל 28, הרים ידיים ופרש.

"הייתי חלש מנטלית, איבדתי את החשק לכדורגל" הוא סיפר בראיון שערך בשנים האחרונות. אבל אותו אופי מדובר, מוזכר לא מעט בקרב שחקנים וכך גם הצורך לעזור למשפחה ולשמח את ההורים. "פעם שאלו אותי למה אתה משחק כדורגל? אמרתי להם כי אני אוהב כדורגל" מספר דגו על השלבים הכרוכים בדרך להצלחה. "לפני כמה שנים הבנתי שלהיות שחקן זה לא רק לאהוב. זה לעשות משהו בשביל אנשים שחשובים לך. אתה מקבל מתנה מבורא עולם ואתה צריך כל משחק לדעת שביציאה אבא ואמא מחכים ואתה צריך לעשות אותם גאים. ברגע ששחקן מבין שהוא עולה, מתאבד ורוצה להרוויח כסף והתקדם לרמות הגבוהות והוא מבין שהוא עושה את זה בשביל הקרובים אליו, הוא יכול להגיע למקומות הכי גבוהים. זה מה שעוזר גם לישראלים ממוצא אתיופי".

אצל שי בירוק הסיפור הפוך: הקשר גדל במכבי חיפה וסומן להיות אחד משחקני העתיד של הכדורגל הישראלי, משהו באיזור שבין ראובן עובד ליוסי בניון. שרשרת טעויות, יחד עם חוסר מזל הובילו אותו לפרישה מוקדמת בגיל 28. "בירוק? אני לא יודע להסביר". מנסה טגה לנתח. "זה שחקן שאייאקס וטונהאם רדפו אחריו אבל ההתנהלות מסביבו לא הייתה נכונה ולא תקינה. הוא עלה לבוגרים בתקופה של בניון ופראליה וכל מכבי חיפה של אז. הוא הפסיד מאוד, אבל גם הכדורגל הפסיד. אין לי ספק שאם היה לו את הכשרון שלו, בתקופה הזאת הוא היה מצליח".

טגה. חבל שבתחומים אחרים לא רואים את בני העדה משתלבים (דני מרון)

ובכל זאת, צריך לזכור שמעבר לפן המנטלי והשילוב בחברה הישראלית, היכולת המקצועית היא זאת שהביאה אותם לאן שהגיעו. זלצר, כיום יועץ מקצועי במכבי נתניה, יכול לספק תמונת מראה: "אי אפשר להתעלם מהכישרון שלהם. יש להם קואורדינציה מצוינת וכושר גופני בסיסי מצוין שנותן להם יתרון. הנקודה הבולטת היא גם התשוקה שלהם להוכיח: הם עדיין מהילדים שמשחקים כדורגל ברחובות. בכל הפסקה תראה אותם, בפנימיות בכל הזדמנות הם ישחקו. התשוקה נותנת להם יתרון. אני חושב שההשתלבות בחברה הישראלית היא המשמעותית. הם השפיעו, משפיעים וישפיעו בעתיד על הנבחרות.

"אין קבוצה שאין בה לפחות 2-4 שחקנים ממוצא אתיופי", מוסיף זלצר, "הכישורים תמיד היו, עכשיו החשיפה והאפשרות מאפשרים להם לבלוט. זה לא רק בכדורגל: זה גם בצבא ובחיים האזרחים. הכדורגל הוא אולי חלון הראווה, המראה. אבל בכל מקום שתסתכל תראה אותם. הנכד שלי סיים עכשיו קורס מכ"ים בסיירת ואתה רואה שם מפקדים וחיילים אתיופים בולטים. צריך לציין את האופי המיוחד שלהם: של נתינה".

סלליך. זלצר בטוח שבעתיד נראה יותר כישרונות בני העדה האתיופית משתלבים (ערן לוף)

גם מאמני ליגת העל מודים, כי כיום כבר אין משמעות להבדלים העדתיים: "שחקן כדורגל הוא שחקן כדורגל וזה לא משנה מהו, ומאיפה הוא מגיע" מספר מאמן בכיר בליגה. "זה בכלל לא משנה. אני לא מסכים עם הקביעה הזאת. המנטליות של השחקן מבחינתי לא קשורה לעדה או למגזר שהם מגיעים ממנו".

מאמן בכיר אחר מסכים: " אם אני צריך לנתח? אין היום הבדלים ביניהם לבין השחקנים האחרים. בנוער אולי היה הבדל כי לא הייתה להם תמיכה ואולי היה קל להם להישבר. אין היום את הסטיגמות של פעם. שינוי באופי? "זה לא משהו מוחלט. עם כל הכבוד לסטיגמות, אין פה משהו נחרץ. יש תמיד את הסטיגמות של הלא רציניים והנשברים בקלות. יש כאלה שכן נשברים, אבל יש כאלה שלא נופלים מאחרים באופי שלהם".