לפני 20 שנה, פחות או יותר, התחלתי את דרכי העיתונאית בתחנת הרדיו האיזורית "רדיו דרום". עסקנו בעיקר בנושאים מקומיים תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהזירה הארצית. כך נולדה לה פינה בתוכנית בשם "ספורט צעיר". הפינה עסקה אך ורק בליגות הנוער באיזור הדרום, חשבנו שלפחות אחת לשבוע כל ילד יחכה לשמוע את שמו ברדיו שהיה אז בשיאו עם האזנת שיא שלא ביישה תחנות ארציות ותיקות.
אחד השמות הבולטים אז היה אליניב ברדה. כמעט בכל שבוע מגיש הפינה, אילן שי, סיפר על מעלליו של החלוץ הכישרוני כשהמשפט החוזר על עצמו היה "כמו בשבוע שעבר, גם השבוע אליניב ברדה בלט". הייתה לו מהירות נפלאה, סיבוב נהדר, משחק ראש משובח ויכולת הבקעה איכותית. ועכשיו תגידו כמה פעמים שמעתם את הסיפור על שחקן נוער אדיר שלא יצא ממנו כלום. כי בסוף עם כל הכישרון שחקן כדורגל כדי להצליח חייב אופי, חייב אישיות.
גילוי נאות. אני משתדל מאוד לא לקיים קשריים אישיים עם אף שחקן שאני מסקר או כותב עליו, וגאה על כך. ובכל זאת כבר אז משהו משך אותי באישיות של אליניב ושמרנו על קשר שרק הלך והתחזק כשהכוכב הבאר-שבעי עבר לשחק בבלגיה. בשל עבודתי כשדר בצ'לרטון, זו אחת הליגות שאותה אני מכיר היטב. אליניב כיכב בבלגיה ושוחחנו רבות על הכדורגל שם, אבל תמיד כל שיחה הסתיימה ב"תגיד מה חדש בב"ש?"
בעניי כשאומרים אופי, חינוך ודרך זה קודם כל לזכור מאין באת – ולאליניב היה חשוב מאוד גם החלק השני של המשפט – ולאן תחזור. בשנתיים שלפני חזרתו ארצה הוא כל הזמן דיבר על כך שזה החלום שלו, 'רק שם אסיים את הקריירה שלי'. בקיץ 2013, רגע לפני שאליניב חזר, שוחחנו, אחרי שהיה ברור שגנק לא מאריכה לו את החוזה, "קיבלתי הצעה מלוקרן, 900 אלף יורו לעונה אחת", הוא סיפר. האמת שנדהמתי. עבור שחקן בליגה לא עשירה במיוחד שנראה היה שהוא קצת מעבר לשיא, זה סכום פנטסטי. "נו אז מתי החתימה?", שאלתי. "אני לא חותם בינתיים", ענה אליניב. "מחכה לאלונה, בוא נראה אם אני יכול לחזור".
והשאר ידוע כפי שנהוג לומר. ברדה הגיע ומשם הפועל באר שבע נולדה מחדש.
ברדה עם בכר. חלם לסיים את הקריירה בנגב (הפועל ב"ש, האתר הרשמי)
אני האחרון שישכיח את אותן שתי אליפויות היסטוריות באמצע שנות ה-70, כשכמעט של הסגל היו ילדי שכונות העיר ב"ש. אלו היו אליפויות עם כוכבים מקומיים שעד היום מתהלכים בעיר כטווסים ובצדק. אבל הסיפור של אליניב הוא אחר, הוא לקח על גבו מועדון בינוני, עם היסטוריה ניהולית כושלת לאורך 30 שנה, כזה שרק ממלא מקום בליגת העל ולעיתים בליגה השנייה, ללא יומרות ללא שאיפות ללא תקוות, כשהוא יודע מה באמת טמון במועדון הזה שהוא מועדון של עיר.
כשברדה נחת וביקש מענק אליפות, צחקתי עליו, אמרתי לו 'חכה לאימון הראשון, תבין לאן הגעת'. הוא אמר לי: "כדי לקחת תארים צריך לייצר מסורת, קודם כל להיות שנה שנתיים בצמרת הגבוהה, להיאבק על התארים ואז אפשר יהיה גם לקחת אותם. המסורת מתחילה בכך שכולם ידברו ויצחקו על הדרישה שלי אבל זה יצרב בתודעה. צריך להתחיל ממשהו".
אליניב ידע שהוא לא חוזר לישראל כדי לסיים קריירה בקבוצת נעוריו. הוא הגיע כדי לשנות את ההיסטוריה של קבוצת נעוריו ולהפוך אותה לאימפריה מצליחה. אני בטוח שגם בחלומותיו הווורודים של ברדה הוא לא חשב שזו תהיה התוצאה, המציאות גם אצלו עלתה על כל דימיון.
ברדה בוכה. כולם זוכרים איפה היו כשהוא נפצע (דני מרון)
כמו שכל אחד מאוהדי הקבוצה יודע איפה הוא היה ברגעי האליפות ועם מי התחבק ראשון, כך גם כולם יודעים איפה הם היו כשהידיעה על כך שאליניב פונה בבהילות לבית החולים סורוקה נפוצה כמו אש בשדה קוצים. כמות ההודעות שקיבלתי באותו היום מאנשים שאני לא מכיר לא זכורה לי, כולם רצו לדעת מה קורה עם "אליה".
נסיך לב אדום מכנים אותו, שיר האוהדים שלו מסתיים במשפט "אתה תמיד תהיה מספר אחת".
אליניב הוא לא עוד שחקן גדול בהפועל ב"ש, הוא לא רק האיש שאחראי על הרנסנס של המועדון, ברדה הוא גדול שחקני הפועל ב"ש בכל הזמנים. היו מהירים ממנו, היו כובשים טובים ממנו, היו מוכשרים ממנו, אבל השילוב של התכונות שיש לו כשחקן וכאדם שם אותו בפסגת ההיסטוריה של המועדון הזה. בכדורסל נהוג לתלות את חולצתן של אגדות בתקרת האולם. חולצתו של ברדה ראויה להתנוסס בתקרת איצטדיון טרנר מעל היציע הדרומי, כדי שכל שחקן שיגיע ישאב משהו מהמורשת שלו למועדון, כדי שכל שחקן יזכור שהפועל ב"ש היא אליניב ברדה ואליניב ברדה הוא הפועל ב"ש.
מה דעתך על הכתבה?