בדש: הנחיתה מליגת האלופות למשחקים בנצרת עילית קשה. לא היו לי אנרגיות

"הרבה יחשבו שמיציתי את עצמי למקסימום. אני חושב שלא. אם הייתי מגיע לבלגיה בגיל 25, יכול להיות שבלגיה לא הייתה התחנה האחרונה שלי. לכדורגל האירופי אני מתאים יותר מישראל, כי היתרונות שלי באו יותר לידי ביטוי: משחק הראש, העוצמות והכוח. יכול להיות שהיינו עושים ראיון פרידה והייתי נותן לך עוד קבוצה בצרפת או באיטליה. אני לא מצטער על שום דבר בקריירה שלי וגאה במה שעשיתי. באתי מלמטה וזה משלים אותי. חוויתי את כל הליגות בארץ".

ברק בדש תמיד היה סיפור סינדרלה. דוגמה לאחד שלא ויתר לא נכנע לקשיים. הוא פרץ מאוחר לתודעה וסחט את הקריירה. הוא תמיד ייזכר כהוא מהאליפות של קריית שמונה, וזה שהבקיע שערים מכריעים בשתיים משלוש האליפויות של מכבי ת"א. בשנה וחצי האחרונות הוא סגר מעגל במכבי נתניה, קבוצת נעוריו שלא ממש ספרה אותו כשהיה ילד, אבל העניקה לו תפקיד אחרי הפרישה. רגע אחרי שתלה את הנעליים, בדש מדבר על כל הדברים שהניעו אותו, על מה שחווה ולא חווה, על הקשיים והחרטות, ההצלחות, הרגעים המיוחדים והשיחות. ראיון פרישה אופטימי במיוחד.

ברק, ספר קצת על ההרגשה?
"הרגשה לא פשוטה. מגיל 10 אני עם הכדור בין הרגליים, זה מה שאני יודע ומכיר. זה כל החיים שלי, אבל לכל דבר יש סוף. אני שומר על עצמי יכולתי להמשיך לשחק בקבוצות בליגה הלאומית או בליגה א' עם כסף טוב, אבל הרגשתי שמיציתי. אמרתי לעצמי שעם התפקיד שקיבלתי וירידת המוטיבציה, זה הזמן".

למה בעצם לפרוש אם יכולת למשוך?
"גיל 36 זה גיל שהרבה שחקנים פורשים. התייעצתי עם כמה שחקנים שפרשו ויש כאלה שפרשו בליגות נמוכות. אמרו לי: 'ברק עדיף שלא יזכרו שפרשת בליגה א". יש קבוצות שמשלמות הרבה כסף, אבל אתה כבר לא נהנה מכדורגל. חשבתי שלפרוש במועדון שגדלתי בו ולקבל שם תפקיד, זה הכי טוב בשבילי. הגעתי לנחלה. לפני שעזבתי את מכבי ת"א לרעננה, ישבתי לפני עם נתניה בעונה שהם ירדו ליגה ולא סגרתי שם. יכול להיות שאלוהים אמר לי שזה לא הזמן והם צריכים לנקות שם את מה שהיה ולהיבנות מחדש לפני שאגיע".

בדש. "עם התפקיד שקיבלתי וירידת המוטיבציה, אמרתי שזה הזמן" (אודי ציטיאט)

ספר קצת על הרגשת הסוף?
"מהרגע שעזבתי את מכבי ת"א בגיל 33, הנחיתה הייתה מאוד קשה. מגביעים, ליגת האלופות ותארים, אתה מגיע למקום אחר. הצלחנו לעשות פלייאוף עליון וכבשתי תשעה שערים וכשעברתי למכבי נתניה בליגה הלאומית, היה לי קשה להביא את האנרגיות. אתה הולך לשחק במגרשים כמו נצרת עילית אחרי שעברת הכול בקריירה וזה קשה. ידעתי שהשנתיים במכבי נתניה יהיו אולי האחרונות שלי. רציתי לסיים כמו שצריך. התאמנתי טוב, גם סלובו וגם שי אומרים לי שאין להם שום מילה להגיד על איך שאני נראה באימונים. אבל בוא נגיד את האמת – ההתקפה של נתניה בשנתיים האלה היא אולי הטובה בארץ: ערן לוי, דיא סבע, כל הזרים שהגיעו.

"אני חלוץ 9 ובסגנון המשחק של סלובו ושי היה לי קשה לשחק. קיבלתי הזדמנויות בליגה הלאומית ולא לקחתי אותן, יש לי ביקורת עצמית. כבשתי שערים בליגה הלאומית, אבל זה לא מספיק יחסית לדקות שקיבלתי. בקיץ שעבר סלובו לקח אותי לשיחה ואמר לי: 'אתה לא הולך להיות שחקן מוביל. אני מכבד אותך ואומר שתעשה את השיקולים שלך. אם תרצה להישאר פה, אתה יותר ממוזמן להישאר, אנחנו צריכים ונשתמש בך, אבל יהיו הרבה משחקים שלא תשחק. שחקן במעמד שלך יכול להיפגע מזה'. אמרתי לו שאין לי בעיה ואני יודע לקראת מה אני הולך. כבר השנה התחלנו את הפרויקט שלי מול השחקנים הצעירים, בחדר הלבשה עם השיחות האישיות. הפכתי משחקן רוטציה לשחקן מחוץ לרוטציה".

מתי התקבלה ההחלטה?
"בתחילת השנה לא ידעתי שזו תהיה השנה האחרונה שלי. עד ינואר היו לי ארבע הופעות. ראיתי שאני לא משחק וזו הייתה מעין נחיתה עבורי. קשה להתרומם מזה. היו משחקים שהקבוצה נתנה הצגות והובילה 0:3, ו-0:4 ואתה אומר: 'עשר דקות, בשבילי… רבע שעה? ולא קיבלתי'. שם היה לי קשה. כשאני מגיע הביתה הולך לישון וקם לאימון אני חדש. התעצבנתי בהמון משחקים שלא שיחקתי, חזרתי הביתה והייתי עצבני בבית, אבל בינואר הפסקתי להתעצבן. מינואר הייתה תחושת השלמה. הייתי כבר אבא של השחקנים ואחד שלפני משחקים מדבר עם הצעירים שפותחים, עושה להם שיחות מוטיבציה. התחלתי את התפקיד שייעדו לי עוד לפני שמוניתי אליו".

סבע ולוי. "אולי ההתקפה הטובה בארץ (דני מרון)

ספר קצת על התפקיד החדש.
"קודם כל זה משהו שמעניין אותי. היום יש שני מנהלי קבוצה: עדי גופדה ונורי. גופדה עושה את התפקיד הזה 30 שנה בעיניים עצומות. יש לציין ששניהם עושים את התפקיד בהתנדבות. כשנתניה פנו אליי והחליטו שאחרי כ"כ הרבה שנים הם משלמים שכר למנהל קבוצה, זה החמיא לי. אם יהיו בעיות בניהול, יהיה להם למי לפנות. יש לי הרבה מה ללמוד. נגעת בפן המקצועי, היום אני נמצא ליד שי וסלובו ואני אלמד מהם. כבר בשנה האחרונה ראיתי את עצמי מקשיב להם, לא כמו שחקן. כל הצוות הזה, יחד עם עופר בסון ויניב מדר, אנחנו פאזל חזק וכל אחד יכול ללמוד מהשני".

בתור אחד ששיחק בק"ש הגדולה של אז, הרגשת דמיון לעונה של נתניה?
"כן. גם בק"ש היו שחקנים שלא הכירו: היה אותי, את אבוחצירה, דני עמוס קצת, סלאח חסארמה וזהו. כל השאר פרצו קדימה. סגנון המשחק והשמחה מאוד דומים. ההבדל הוא שהיום הפועל ב"ש ומכבי ת"א באמת עוצמתיות. אם תשים את נתניה של השנה בליגה של 2011/12, היא רצה עד הסוף. לא יודע אם לוקחת אליפות, אבל רצה כמו בית"ר ירושלים והפועל חיפה השנה. אני אגיד בכנות, מההתחלה אמרתי שבשביל מכבי נתניה להגיע לאירופה זה כמה אליפות. לא הייתה לי את התחושה שנוכל לעשות מה שק"ש עשתה, כי לא היינו השנה מספיק קרובים כדי להגיד את זה. עם ק"ש, בינואר, ניצחנו את הפועל ת"א בבית ואני כבשתי. עלינו למקום הראשון בינואר והתחושות היו אחרות. כל הדרך הרגשנו שווים בין שווים".

מדברים הרבה על כך שבעונה הבאה יהיה מאוד קשה, במיוחד בלי דיא סבע.
"בשנתיים האחרונות הקבוצה נבנתה מאפס. קבוצות לא התכוננו אלינו כי באנו אנונימיים. כל השחקנים אלה שחקנים שהיו בליגה הלאומית. השנה יהיה יותר קשה, במיוחד כשדיא עוזב וערן בסימן שאלה. אנחנו צריכים לשמור את שאר השחקנים אצלנו ועם הכסף מהמכירה של דיא להביא שחקנים מוכחים. יש צוות מקצועי מצוין, בעלים שפוי ויש את המנכ"ל ניב גולדשטיין, שהוא ההחתמה הכי טובה של אייל סגל מאז שנתניה נבנתה מחדש. אני רואה אותנו ממשיכים להצליח".

"רואה אותנו ממשיכים להצליח" (אודי ציטיאט)

דיברת על ערן לוי וגם ניקו אולסק רוצה לעזוב. אתה יכול לדבר גם מהצד של מי ששיחק איתם וגם מהצד הניהולי. איך פותרים את זה?
"לגבי ערן לוי, אני אגיד ששחקן ישראלי בסטטוס שלו ומה שהוא מביא למגרש, קשה להביא. הוא גם חבר קרוב וגם שחקן אדיר. אני מאוד מקווה שתהיה איזושהי שיחה שתיישר את ההדורים ואחד יבוא לקראת השני. לגבי דיא, אנחנו יודעים בוודאות שהוא עוזב. יש לו תג מחיר ומי שתשלם אותו, תקנה אותו. גם לגבי ניקו, אם הוא יעזוב נקבל עבורו שחקנים. מכבי נתניה לא תישאר בלי כלום. חשוב שמי שייכנס לנעליים, יביא ערך מוסף כמוהם. נתניה בלי דיא וערן? זו קבוצה חדשה. זה לא סוד שהם יותר מחצי קבוצה, ההתקפה נבנית עליהם, אבל אומרים 'לא אלמן ישראל'. אם הם יעזבו, לא נשחק עם תשעה שחקנים".

הדרך להצלחה של בדש לא הייתה קלה: "הגעתי כבר עד ליגה ב' בשלב מסוים, להוד השרון. המשכתי לשחק ולא ויתרתי. לא חשבתי יותר מדי על היום הגדול. אמרתי לעצמי: 'ברק אתה משחק בליגה א'? תישאר שם, זה מכובד. אם זה יבוא, תתקדם'. כשהייתי בליגה א', רציתי לשחק בלאומית. כשהייתי בלאומית, רציתי לשחק בליגת העל. לא חלמתי יותר מדי, לא אמרתי לעצמי 'אתה תשחק בבלגיה'"

ואז הגיע המפנה בקריירה. שנת 2005, הפועל ת"א נאבקת על הירידה ומחפשת מציאות בינואר, אלא שאז היא פוגשת למשחק אימון את מכבי רמת עמידר, מפסידה לה 1:0 משער שלו, והשאר היסטוריה. "גם כשהגעתי להפועל תל אביב היה לי מאוד קשה. לא הצלחתי". האב, אלי, נותן את הפרשנות שלו: "הוא היה חוזר בערב שבת ממשחק, אני הייתי מבית הכנסת ושואל אותו מה קורה. הוא אמר לי: 'לא שיחקתי'. אמרתי לו 'הסבלנות משתלמת, תחכה'".

בן שמעון. המאמן הטוב בישראל אם תשאלו את בדש (אודי ציטיאט)

אלא שאז, זה הגיע: שער בכורה מול הפועל פ"ת באורווה, שער אדיר לרשת הגבוהה של בית"ר ירושלים, ובדש הופך לחלוץ לגיטימי בליגת העל. "נכנסתי באותה עונה לתודעה של הכדורגל הישראלי, אבל לא הייתי שם. הגעתי להמון מצבים והחמצתי, היה חסר לי ניסיון, אבל ראו שיש משהו". ואכן, גם בתחנות הבאות: בני יהודה, הכח עמידר רמת גן, הפועל ב"ש ומס. אשדוד, בדש לא הצליח לייצר מומנטום ונקלע לסיטואציה של ציפור נודדת. "עד ק"ש הייתי חלוץ לגיטימי, אבל כזה שלא סימנו אותו", הוא מודה.

בדש נחת בעירוני ק"ש המתחדשת והמתפתחת בעונת 2010/11, ושנה לאחר מכן לקח עם הקבוצה כאמור אליפות היסטורית, כאשר גם האבא מלווה אותו ונוסע באוטובוס למשחקים החל מ-12 בצהריים. "רן בן שמעון עד היום מבחינתי הוא המאמן הכי טוב בארץ. הוא אמר בתקשורת שהיו חלוצים יותר טובים מברק, אבל ברק לא טוב רק במגרש אלא גם בחדר ההלבשה.

"רן בן שמעון הצליח להוציא ממני משהו אחר. הפכתי להיות חלוץ רע במובן הטוב של המילה, התחלתי להעלות את המספרים שלי. היינו קבוצה חזקה, קבוצת ברזל. עונה כזו יכולה לקרות פעם בעשור. זכינו באליפות ב-15 נקודות פור, חמישה מחזורים לעונה. ועוד אז, איזי פחות השקיע. שם פרצתי ולא עצרתי. הגענו למוקדמות ליגת האלופות והיינו רחוקים שער מהעפלה נגד באטה בוריסוב. יש לי צמרמורת שאני אפילו אומר את זה. תחשוב שהייתי עם מכבי ת"א בליגת האלופות, אז מה זה להיות עם ק"ש? שמעון ואני החמצנו באותו המשחק הרבה".

"היינו רחוקים שער מהעפלה נגד באטה. יש לי צמרמורת כשאני אומר את זה" (Gettyimages)

אותו המשחק, היה גם אקורד הסיום שלו בקבוצה הצפונית. ק"ש "הסתפקה" במקום בליגה האירופית, ובדש עבר לבוורן הבלגית. שמונה שערים הוא כבש בעונה אחת, הישג אדיר בכל קנה מידה, אך הישג שבאופן תמוה לא זיכה אותו בעוד עונה בגלות.

התאכזבת?
"מאוד. כשחזרתי לארץ, אשתי הייתה בדיכאון חודשיים. אתה לא מבין כמה טוב היה לי שם. מבחינתי, לגור שם היה יותר ממושלם. היה לנו בית על הנהר, קרוב לאנטוורפן, כל שישי קידוש במקום אחר. חזרתי כי הייתי מושאל מק"ש, בוורן הייתה צריכה לשלם כמעט 300 אלף יורו על מנת לממש עליי את האופציה. התחלתי כבר את העונה איתם במחנה האימונים. הגיע חלוץ בן 19, שעד היום שם, הם ישבו איתי ולא סיבנו אותי. הודיעו שהחליטו ללכת על הילד ושהם מעריכים את מה שעשיתי ושאני רשאי לנהל מו"מ עם קבוצות אחרות. מה הפריע לי זה שאף קבוצה אחרת לא לקחה אותי. שלחו צוות מבלגיה לנתניה במהלך העונה לעשות עליי כתבת שורשים. העריכו אותי בליגה הבלגית ובסופו של דבר לא מצאתי קבוצה.

אני אומר שאלוהים מסדר הכול. כשאני סיימתי את העונה בבוורן, חנן ממן חתם שם. עשינו את מחנה האימון ביחד והוא בקושי התלבש שם. הוא כל הזמן היה מדבר איתי ואומר לי: 'ברק איך עשית את זה פה? קשה לשחק בליגה הזאת. הם חזקים ומהירים'. זה נתן לי להבין כמה ההישג שלי גדול. אבל אני בוחר להסתכל על הטוב: חזרתי לארץ, זכיתי עם מכבי ת"א באליפויות ובגביעים, ואם לא הייתי במכבי ת"א ונשאר בבלגיה, לא היו לי את התארים הללו. היו לי אולי עוד גולים בליגה הבלגית, אבל היום אני יכול להגיד שיש לי שלוש אליפויות וגביעים. כששחקן כדורגל מסיים קריירה, שואלים מה הוא עשה".

"אני אומר שאלוהים מסדר הכל" (אודי ציטיאט)

החזרה לארץ לא הייתה קלה, אבל אחרי חצי עונה בלבד, מכבי ת"א רכשה אותו לקראת המאבק עם הפועל ב"ש על האליפות בעונת 2013/14. "פאולו סוזה הביא אותי וזו הייתה טפיחה על הכתף כשמאמן כזה בא ואומר שמכל החלוצים הישראלים, הוא רוצה אותי. הוא לא הכיר אותי לפני, הוא ראה חצי עונה בליגה בלבד, ללא רושם. זה משהו שחימם לי את הלב והחזרתי להם. היה לי צמד במשחק העונה וכן, תמיד הודיתי שהייתה נגיעת יד באחד הגולים".

בדש לא עוצר. "אתה יודע, מדברים על זה תמיד שאם לא שיחקת בבית"ר ירושלים, אז כאילו לא שיחקת כדורגל. גם דן, ברק ודסה ששיחקו איתי במכבי אמרו לי את זה. אולי יש פספוס שלא שיחקתי שם, אבל מצד שני, כבר בתוך ילד אמרתי לחברים שאהיה חייב לשחק לשחק בקבוצה גדולה. כשהגעתי למכבי ת"א הרגשתי שזה המקום בשבילי. יש הרבה קבוצות גדולות בארץ, אבל מכבי הכי התאימה לי: הקהל, העוצמות, העובדה שהיא הייתה בשיא שלה. הייתי שותף מלא, לא הייתי נער פוסטר. בעונה האחרונה עם יוקאנוביץ', ראיתי שאני לא חלק מהקבוצה. יצאנו לפלזן ולבאזל וישבתי ביציע למרות שהייתי בכושר שיא. היה את ערן, את פריצה, את טב"ח ויצחקי. היה קשה להתחרות והייתי שווה בן שווים".

ספר קצת על תופעת ג'ורדי קרויף.
"בוא נגיד ששינוי, אין אחד שלא יסכים שהוא עשה. הוא הגיע עם הצוות שלו, עם הספרדים, והם הביאו מקום אחר. אפשר לחלק את זה לשניים: מכבי של לפני ג'ורדי ומכבי של אחרי ג'ורדי. הוא השאיר משהו שיימשך המון שנים. הוא מקצועי, יש משהו במנטליות שלו שלא היה במכבי, משהו שלא הכירו. לראיה, המון קבוצות ניסו לחקות את מה שמכבי עשו. בפן האישי, היה לנו קשר מאוד טוב ועד היום אנחנו מסתמסים. מאוד כאב לי שהוא עזב, אבל לכל דבר יש סוף והוא יכול ללכת גאה, כי הוא השאיר פה המון דברים טובים וחוויות ושינה להרבה שחקנים את הקריירה".

במכבי תל אביב. "היה קשה להתחרות והייתי שווה בן שווים" (עדי אבישי)

למי אתה חייב את הקריירה שלך?
"בוא נתחיל מזה שבזכות ההורים שלי אני פה. בגיל 10, בבית ספר דתי, אמא שלי הייתה באה עם האוטו להביא בגדי האימון ומחכה לי בפינת הרחוב. אסור היה להגיד לאבא דתי, שהבן שלו משחק כדורגל, אבל באמא אף אחד לא חשד. בחצי גמר גביע המדינה בגיל 16, היה משחק בשבת וההורים שומרי מסורת. הם ישנו מיום שישי בלילה באצטדיון עם הפלטה של הג'חנון והבלאגן, פתחו בבוקר את הדלת ויצאו למגרש. אלו דברים שמלווים אותי עד היום".

השער הכי משמעותי עבורך בקריירה?
"יש גול אחד שעליי הכי השפיע. חתמתי בבוורן ביום חמישי, ובשבת היה לנו משחק. עשינו אימון אחד והשחקנים אפילו לא ידעו איך קוראים לי. פתחתי בהרכב נגד קלאב ברוז' של רפאלוב. בוורן הגיעה למשחק אחרי תיקו וחמישה הפסדים. נתנו לי כדור בדקה ה-60, הגעתי מול השוער ונתתי פס לפינה הרחוקה. מאחורי השער ישבו האולטראס של בוורן. אני זוכר שכבשתי ורצתי ועברה בי התחושה שלא עברה בי באף גול. הייתי בארץ זרה, לבד, בלי אבא שבכל משחק מגיע. גם הסוכן שלי דודו דהאן לא היה. חזרתי למלון לבד, ישבתי רגל על רגל ואתה אומר לעצמך: "עשית את זה בבלגיה". למחרת בעיתון היה רשום שאני המושיע מישראל. שמו אותי בשער של העיתון עם שיער כמו של משה רבנו".

המאמן הכי טוב שהתאמנת תחתיו?
"אבחר שניים מבלי שיכעסו עליי. רן בן שמעון ופאולו סוזה. רן הכי קידם אותי ועשיתי איתו את קפיצת המדרגה. לסוזה היו אנרגיות. אני זוכר שפעם אחת הוא הכניס אותי אליו לשיחה במשרד. הוא פתח את המחשב הנייד וניתח איתי את המשחק. משהו באיך שהוא פנה אליי והסביר לי את הדברים היה אחר. זה נגע בי".

"אמרתי לעצמי: 'עשית את זה בבלגיה'" (בוורן, רשמי)