לפני כמעט שלושה עשורים חרט אלי אוחנה את שמו באותיות קידוש לבנה, שעה שהגיע היישר מאירופה אל הליגה הארצית כדי להחזיר עטרה ליושנה. הוא העלה את בית"ר ירושלים לליגה הלאומית (אז הליגה הראשונה), ומשם סחף אותה היישר לאליפות נפלאה.
מאותו היום תתקשו למצוא מישהו בירושלים שמעז לומר מילה אחת רעה על אוחנה. גם בימים הכי קשים שום דבר לא נדבק באוחנה. גם אלי טביב ידע זאת, לכן כשנאלץ למכור את זכויות הניהול בחר באוחנה כמי שיחזיק בהן. הוא חשב (וצדק) שהאוהדים לא יעזו לתקוף את אוחנה, אלא שלא העלה בדעתו שהם ידלגו ישירות אליו. דימויו של אוחנה הוא כזה שנותן הכל למען המנורה, את גופו, נשמתו את כל כולו.
השנה החולפת הצליחה להוריד מעט משכבת המגן שעטפה את אוחנה. השתיקה של אוחנה לנוכח המהלכים הלא מכובדים שביצע אלי טביב הביאה לא מעט אוהדים להעביר ביקורת על הסמל הגדול, חלקם הקטן בפומבי רובם הגדול בחדרי חדרים וברשתות החברתיות. אוחנה, שנהנה משכר גבוה מטביב, בחר שלא לומר את דעתו בשום נושא שהסעיר את הרחוב הירושלמי, החל מההתערבות הבוטה ולעיתים המשפילה של אלי טביב בנושאים המקצועיים, כלה בפרשת הודעות הטקסט תוך כדי משחקים, ועד הספסול הבוטה של איתי שכטר ואחר כך של עידן ורד, מהסמלים הגדולים של הצהובים בעונה שעברה.
אוחנה ראה, השפיל מבט ושתק, פשוט שתק. לא הגן על קבוצתו, לא הגן על שחקניו, לא הגן על כבוד המועדון. הסתכל ושתק. אוחנה בחור פיקח וחכם, הוא קרא מצוין את המפה והבין שטביב לא ימשיך בבית"ר וזה רק עניין של זמן עד שהוא יעזוב את טדי. אז החליט אוחנה להיות גיבור המועדון ולעמוד על הרגלים האחוריות, ולמנוע את מכירתו של עידן ורד. אוחנה מיד הפך ליקיר האוהדים, כזה שלא מוכן למכור את נשמתה של קבוצתו האהובה. בפעולה אחת הוא הצליח להשכיח את העלמותו המיסתורית כשהמועדון הגאה הושפל והתנהל בשכונתיות.
אוחנה צדק, טביב עזב, הגיע משה חוגג שמיד נשבה בקסמיו של המלך הבית"רי. הרי אם חוגג רוצה את אהבתם של האוהדים, לא יעלה על הדעת שהפעולה הראשונה שיעשה היא לסיים את תפקידו של מי שכשל בשמירה על כבוד המועדון ונכנע שוב ושוב לרצונותיו של טביב, אותו טביב ששילם לו את המשכורת הגבוהה. ובכל הזמן הזה, קולו של אוחנה לא נשמע.
חוגג, שלא כמו טביב, לא תבע לקבוע כל החלטה מקצועית במועדון וחלק כבוד גדול לאוחנה שהיה שחקן ענק, גם אם לא ממש הצליח כמאמן וזה בלשון המעטה. אבל אוחנה – פיקח, כבר אמרנו – דאג כל הזמן להבהיר שכל האחריות על המאמן ושום שחקן לא נחת בבית וגן ללא אישורו, אפילו לא ערן לוי, נו באמת. כך דאג הסמל הגדול שלא ידבק בו רבב. אוחנה מקבל החלטות בדרך זו או אחרת, דואג שיתממשו, אבל במקרה של כישלון שום דבר לא דבק בו.
ראה, השפיל מבט ושתק. אלי אוחנה עם אלי טביב (דני מרון)
לאחר פיטוריו של גיא לוזון נשארה בית"ר ללא מאמן במשחק התבוסה הביתי מול בני יהודה, שבו הגיע רגע השיא בעיניי – שיא החוצפה והבריחה מאחריות של אוחנה. הרי ברור לכולם שבית"ר לא תישאר בלי מאמן מעבר למשחק ההוא מול בני יהודה, וברור שהקבוצה במצוקה גדולה ללא מנהיגים על הדשא והיא משוועת לדמות סמכותית על הקווים. אז הנה, אוחנה הרגיש שזה הזמן לתת הזדמנות לדוד מרטן הסופר כריזמתי את המושכות, במקום לרדת לדשא ולשמש דוגמא. במקום לעמוד על-יד הספסל ולהוביל את הקבוצה למשחק, אוחנה שוב בחר לברוח מאחריות. האם למישהו יש ספק שאוחנה עצמו הכין את הקבוצה, קבע את ההרכב והשפיע על כל פעולה של מרטן? אז למה לא לעמוד על הקווים? כי אוחנה מסרב להיות זה שהכישלון דבק בו. הוא שומר על עצמו ומקריב את הקבוצה.
והנה, הפלא ופלא, בית"ר הובסה, אוחנה ישב לצידו של חוגג ושום דבר מהכישלון המחפיר של בחירת השחקנים והפקרת הקבוצה בשבוע החולף לא דבק בו. אומרים שלהצלחה אבות רבים, אבל הכישלון יתום. לפני כמעט שלושה עשורים חרט אוחנה את שמו על המנורה הבית"רית, השבוע לדעתי הוא עשה זאת שוב. וחבל.
דאג שלא ידבק בו רבב. אוחנה עם משה חוגג
מה דעתך על הכתבה?