אובדן אמון מוחלט: על אחד מרגעי השפל הגדולים בתולדות מכבי חיפה

אני זוכר איך שמעתי בשירים ושערים את זוהיר בהלול מתאר איך הובסנו מול כפר סבא, הפסד שאחריו גיורא שפיגל הלך הביתה וסתם את הגולל על כמה שנים גדולות באמת. זוכר איך בכיתי כל הדרך הביתה מבלומפילד בחצי הגמר של 96', אחרי הפסד כואב למכבי ת"א (כשברקוביץ', האליל שלי באותם ימים, מורחק אחרי שמשך לזוהר באשכים).

זוכר את כל ההפסדים הכואבים בגביע המדינה. זוכר את רוזנבורג, ואת ה-15.5.2010 – שני רגעי שפל שאני עדיין לא בטוח איזה מהם היה נמוך יותר. ואת "אוי דוידוביץ'" וההרחקה של ארבייטמן נגד מאלמו. זוכר איך רציתי למות מבושה כשהכותרת בעיתון בישרה על כך שהפסדנו טכנית להאקה כי במועדון מישהו לא ידע לקרוא פקס כמו שצריך, ואיך כל הליגה שרה לנו "איפה ליברפול".

זוכר את דניאל בריילובסקי מתמנה פעם אחר פעם למאמן זמני. זוכר איך יוסי בניון לא רצה לצאת, כמה שבועות לפני שגם השריף פוטר. זוכר את התבוסה למכבי קריית גת (במשחק שזכור בשל המסך המפוצל) ואת הכדור שעבר לדודו אוואט מתחת לרגל מול בית"ר (באותו יום של אסון המעבורת קולומביה). זוכר את הכל טוב מאוד. טוב מדי. הרי אלה הם חייו של אוהד כדורגל. וכשפוליקר שר "אהבתי אותך והיה לנו טוב עד גדותינו", אני מהנהן בהסכמה, אבל עוד יותר בשורה הבאה בשיר: "והיה לנו רע, ואהבתי אותך לא פחות". כי כבר מזמן הסכמנו שאתה לא אוהב את הקבוצה שלך בניצחונות כמו שאתה אוהב אותה בהפסדים.