בחוץ מטפטף גשם, כשמנצ'ל מתפנה לשעה קלה מעומס העבודה. "ככה זה בסוף השנה האזרחית", הוא מעיד על סוכנות הביטוח המבוססת שלו בהדר, ובכדרור קל הוא עובר אל הכדורגל, המשחק שכה קרוב ללבו.
"לשחקנים שלנו לא היה כל סיכוי לנצח את מכבי תל אביב. אפילו תיקו היה מפתיע אותי מאוד", הוא חוזר אל משחק הליגה שבו נוצחו הירוקים. "הם לא משתווים אליהם לא מבחינה פיזית, לא ביכולת הטכנית, גם לא בצורה המחשבתית. כל תוצאה מלבד הפסד הייתה מתקבלת בהפתעה גדולה".
אלירן עטר חוגג בסמי עופר. "למכבי חיפה לא היה שום סיכוי" (מאור אלקסלסי)
את זה אתה אומר על קבוצת פאר, שגרפה במרוצת השנים 12 אליפויות.
"גם להונגריה הייתה נבחרת פאר, עם כוכבים כמו פושקש. היא כמעט זכתה בגביע העולם, ואיפה היא היום? שחקן כמו פושקש נולד פעם במאה. בלי שחקנים ברמה גבוהה אי אפשר להצליח. לקבוצה יכולים להיות האצטדיון היפה ביותר, המאמן הטוב ביותר, אבל אם היא לא תגדל שחקנים ברמה, שום דבר לא יעזור. היום גם אין זמן לגדל אותם. מאמנים חוששים לעוף בגלל הפסדים ובגלל זה הם לפעמים יותר מדי זהירים בקביעת ההרכב. את המחיר משלמים השחקנים הצעירים".
כאן מנחית מנצ'ל הבחנה חדה ומכאיבה על המועדון היקר לו: "אני לא רואה כישרונות גדולים שגדלו במכבי חיפה בשנים האחרונות. אין בין שחקני ההווה כאלה עם ניצוצות כפי שהיו עטר או ברקוביץ'. לא בכל תקופה גדלים כוכבים כמותם, שסוחבים איתם את כל הקבוצה".
אני יושב מול מנצ'ל, שנראה מצוין ל־83 שנותיו, ונזכר איזו אגדת כדורגל הוא היה. בשעתו כינו אותו "הבלרינה". הוא להטט בין הגנות, השכיב מגנים ובלמים על ימין ועל שמאל, וגם הבקיע שערים מעשה אמן, כיאה לשחקן האלגנטי ביותר ששיחק באצטדיון קריית אליעזר הישן. אבל כל מעלותיו לא הניבו בתקופתו במכבי חיפה, כשחקן וכמאמן, אף לא אליפות אחת. "בתנאים של אז, גם המשחק היפה לעין שלי לא הספיק", הוא אומר.
אגדת כדורגל. אברהם מנצ'ל (מירי צחי)
תנו למנצ'ל לנצח
סיפורו של מנצ'ל החל להתגלגל כשכדרר בכדור של סמרטוטים בשכונת ילדותו בבוקרשט. "כשפרצה המלחמה, גירשו אותנו לאיזה כפר נידח באוקראינה", הוא משחזר. "למזלנו הגרמנים הנאצים לא הגיעו לשם וזה מה שאולי הציל אותנו. במקומם שמרו עלינו ז'נדרמים רומנים, שהיו בני בריתם. מצד שני, התנאים היו קשים, עם מחלות ורעב. התקופה שעברתי שם עיצבה את האופי שלי ואת הגישה שלי לכל מיני נושאים. יצאתי משם יהודי מעולה וציוני גדול. בשנות ה־50 קיבלתי חוזה מפתה מקבוצה באוסטרליה, בדיוק לפני החתונה עם אשתי נעמי. אז אמרתי למי שאמרתי: ‘אני, אברמ'ל מלמד, ניצול גיא ההריגה שנשבע לבנות את המדינה שלו, אעזוב כדי לשחק בשביל כסף? בחיים לא'. אחרי שהוצאנו תיקו 3:3 מיובנטוס, הם הציעו הרבה כסף על אהרן אמר ועלי, כדי שנעבור אליהם, אבל התעקשתי לשחק כאן. אני ציוני, מה לעשות".
ב־50' עלה מנצ'ל עם הוריו ארצה. תחילה נשלח במסגרת עליית הנוער לשנה בקיבוץ חמדיה, בבקעת בית שאן. הוא למד שם עברית, וגם עבד בבית מלאכה למכונות תפירה שבמשק. בין לבין, חזרה אליו אהבת הכדורגל במגרש הפרימיטיבי שהיה במקום. אחד הדברים הראשונים שעשה לאחר שהתאחד עם הוריו בטירת כרמל, היה לעלות על אוטובוס שהביא אותו היישר למועדון מכבי חיפה בהדר. "זה מה שהגורל זימן לי", מאמין מנצ'ל, בנו של מסגר־רתך ברכבת ישראל.
בין 52' ל־65' כיכב שם, כולל בתקופת שירותו הצבאי, שבמהלכה הצטיין באליפות צה"ל במדי נבחרת פיקוד המרכז. מנצ'ל התרועע שם עם שחקני קבוצות צמרת, ובמועדונו לא לקחו סיכון והבהירו לו: גם על אלונקה לא נשחרר אותך.
חשבת לעבור?
"מה פתאום? אותי אי אפשר היה לקנות בכסף. אף על פי שהמגרש של מכבי חיפה היה כמעט בלי דשא ומוקף בפחים. בדרך כלל היינו מתאמנים במגרש האספלט בריאלי, בהדר, ליד הטכניון הישן, שם שיחקו גם כדורסל. למרות התנאים, היו לנו שחקנים אחד־אחד, ביניהם ג'וני הרדי, אשר עלמני, יצחק שפירא, שלום ואנו, ישעיהו הלד וגם אמר הצטרף. כולנו היינו חברים, ומהאימון היינו יוצאים לסרט או לבילוי אחר".
הגורל זימן הגעה למכבי חיפה (מירי צחי)
למעשה, מנצ'ל בילה בעיקר על כר הדשא. שחקני קבוצות יריבות התקשו לבלום אותו גם כשהפקידו עליו שמירה אישית. "זאת לא רק היכולת הטכנית; הייתי בכושר הגופני הטוב ביותר", הוא מספר. את מנצ'ל היטיב לאפיין חברו לקבוצה, זכריה בן־צבי, שפעם אמר לו בהומור: "תפסיק לשחק עם החבר'ה, שחק לבד וננצח את המשחק".
צחוק בצד, מנצ'ל עשה את העבודה: ב־225 משחקי הליגה שלו, הוא כבש 64 שערים. תריסר שערים נוספים הוא כבש ב־32 משחקי הגביע שבהם נטל חלק. שניים מהם היו בניצחון 2-5 המבריק על מכבי תל אביב. אז, ב־62', חגג באצטדיון האוניברסיטה העברית עם חבריו זכייה ראשונה של קבוצתם בגביע המדינה, שכקפטן הקבוצה קיבל מידי הנשיא יצחק בן צבי.
חרף יכולתו המרשימה בקבוצה החיפאית, לא מיהרו להזמין את מנצ'ל לנבחרת הלאומית. בתקופה ההיא זכו שחקנים מגוש דן לעדיפות. שעריה נפתחו בפניו ב־59', כשהמאמן היהודי גיולה מאנדי, מי שהיה מאמן נבחרת הפלא ההונגרית, בא לאמן אותה. בארבע שנותיו כמאמן הלאומי, מנצ'ל שותף בה ב־30 משחקים, שבהם כבש שבעה שערים. מנצ'ל: "גיולה מאנדי היה מאמן מסוג אחר; לא רק שידע את עבודתו בתחום הכדורגל, אלא גם התגלה כפסיכולוג ממדרגה ראשונה. הוא הביא איתו רוח ספורטיבית: עד אז הכל היה פוליטיקה בשיטת פיפטי־פיפטי, מה שבכלל לא עניין אותו".
בתקופה ההיא, היה למנצ'ל הכבוד המפוקפק לחוות באופן אישי כמה מהתבוסות הגדולות של הכדורגל הישראלי: 7:2 לנבחרת פולין, 7:1 לנבחרת אנגליה ו־6-0 לנבחרת איטליה. "בדרך כלל היינו יריב ראוי במחצית הראשונה, אבל בשנייה היתרון הפיזי של הנבחרות האירופיות נתן את אותותיו", הוא מסביר. "כך היה בגומלין ברמת גן נגד האיטלקים, כשהולכנו במחצית 0:2 והם הפכו את התוצאה עם ארבעה שערים".
מה קרה?
"לא ידענו מה זה לחזור להגנה ולשמור. בסך הכל היינו חובבנים".
מה היה הניצחון הגדול ביותר של נבחרת ישראל בתקופה שבה לבשת את מדיה?
"בלי ספק, ה־1:2 בבלגרד. עם שני שערים של רפי לוי ניצחנו את נבחרת יוגוסלביה, אז מהטובות בעולם, בביתה".
שותף לאחד הניצחונות הגדולים בתולדות נבחרת ישראל (מירי צחי)
מנצ'ל היה שחקן מחושב. ברצותו לבנות את עתידו פרש ממשחק פעיל לפני גיל 30 ויצא לקורס מאמנים בקלן שבגרמניה, בניהולו של הנס וייסויילר, אז מהמאמנים הבכירים בעולם. רק שמנצ'ל נשאר מנצ'ל. "לא הבאתי ארצה את הכדורגל הגרמני ונשארתי נאמן לכדורגל היצירתי שלי", הוא מציין.
כמו לא מעט כוכבי כדורגל, לא הצליח מנצ'ל כמאמן לשחזר את תהילתו כשחקן. לאחר שאימן את קבוצת נעוריו בין השנים 65' ו־69', הוא הדריך את הפועל באר שבע, הפועל ירושלים, מכבי שפרעם והפועל עכו, בטרם שב לאמן את מכבי חיפה לשנתיים נוספות, שאחריהן תלה סופית את מדי האימון שלו.
מדבריו עולה שהפינלה שלו בקבוצת נעוריו לא היה בדיוק מרנין. "הפעם מצאתי במכבי חיפה קבוצה חלשה", הוא מעיד. "בסיום העונה, כשנגררנו למשחקי מבחן על ההישארות בליגה, פיטרו אותי והביאו מאמן אחר במקומי. בסופו של דבר, הירידה נרשמה על שמו, לא על שמי. זה עזר לי להחליט על פרישה סופית מכדורגל. למעשה, ראיתי את העתיד שלי בתחום הביטוח. סחבתי עוד קצת בכדורגל, כמאמן, כגיבוי לסוכנות שלי, עד שתעמוד על הרגליים. עם כל האהבה שלי לכדורגל, לא רציתי להיות תלוי בו מבחינה כלכלית. לכן כשהגיע הרגע לומר לו שלום, אמרתי ולא התחרטתי. מאז אני יו"ר עמותת שחקני העבר של המועדון. זה בהחלט מספיק לי".
איזה שחקן אתה יכול להציג כתגלית שלך?
"בלי ספק, זאהי ארמלי, שאותו גיליתי בשפרעם. חלוץ מבקיע שערים בחסד. היה שווה עדיין רק 5,000 דולר, ובתוך זמן לא רב הגיע לנבחרת".
מהדשא אל המזרן
מנצ'ל הוא דיפלומט לא קטן, ואינו מתלהב להכניס את ראשו אל הפוליטיקה. כשנשאל על המהפך לאחרונה בבניין העירייה שברחוב חסן שוקרי בעירו, הוא מתנסח בזהירות: "אני חושב שיונה יהב עשה במשך שנים עבודה טובה כראש העיר. נראה איך תהיה ראשת העיר החדשה".
ילדיהם שלו ושל רעייתו נעמי, תמיר ואורלי, צמודים אליו בעבודה בסוכנות הביטוח המשפחתית, שאותה הוא מנהל ביד רמה, בלי שימוש יתר במחשב. "אני אוהב את התחום, הוא מאתגר אותי עד היום", הוא מעיד על עצמו. "כאן בא לידי ביטוי האופי שלי כפרפקציוניסט וכיקה מסודר".
דומה שליקה הזה יש הכל, רק לא יורש בכדורגל. ניכר בו שהוא גאה בשלוש נכדותיו, כולל הבכורה שבהן, שהיא "קצינה קרבית ליד עזה". האמצעית היא חברה בנבחרת ישראל בג'ודו, והצעירה שבהן, כך מורגש, היא בבת עינו. "בסך הכל, הכדורגל הוא לא הכל בחיים", מנצ'ל סוגר עניין.
(צילום: מירי צחי)
מה דעתך על הכתבה?