בצל אריאל: התאונה הטראגית ששינתה את חיי משפחת הרוש

ב-15בנובמבר 2017, השתנו חיה של משפחת הרוש מחולון. בשעה 17:30, דני עוד היה בעבודתו וקיבל התראות במכשיר הנייד על תאונה קשה בצפון, באיזור קיבוץ יפתח, בה נהרג חייל ונפצע קשה קצין נוסף. רק כשעה וחצי לאחר מכן, כשהגיע הביתה, גילה שדווקא במקום בו גדל עד גיל 28, נהרג בנו, אריאל ז"ל.

רק חמישה ימים לפני כן אריאל עוד חגג בביתו את יום הולדתו ה-21, יצא לנסיעה עם מפקד הפלוגה שלו, בטנדר הצבאי, לא לפני שהספיק לדבר עם אימו רחלי כחצי שעה קודם לכן, עד שלפתע הגיחה ממולם משאית של משאבת בטון שגרמה למותו של הרוש. בשעה 19:05 הגיע דני הביתה ודקה לאחר מכן שמע דפיקה בדלת, מאחוריה עמדו אנשי קצין העיר ומד"א. "באותו הרגע נפל לי האסימון. הבנתי שהתאונה התרחשה באיזור זעורה", מספר אביו של אריאל ז"ל.

אריאל התגורר בחולון ולמד בקמפוס "קריית שרת" בעיר, סיים בהצטיינות במגמת ביו-טכנולוגיה. האבא, ששירת בצעירותו בנחל במסלול פיקוד ולחם במלחמת שלום הגליל, הנחיל כבר מגיל קטן לאריאל את משמעות השירות ביחידה קרבית. "אם אתה עושה צבא, תעשה את השירות כמו שצריך, בלי השתמטויות". לכולם היה ברור שאריאל יבחר במסלול קרבי ולבסוף, בעקבות חבר קרוב, הגיע למסלול תותחנים, כשבחצי השנה האחרונה של שירותו זכה לקידום ושימש כיד ימינו של מפקד הפלוגה.

"אריאל היה ילד מדהים" מספר דני. "יותר משהיה ילד מדהים, הוא היה חבר טוב עבורי. הוא הבן היחיד שלי (לאריאל ז"ל אחות בת 16 בשם ליאור, ת"ח) והיה חבר במלוא מובן המילה. עשינו הרבה דברים ביחד, אם זה לשחק, לנסוע לחו"ל או להשתולל".

בשורות הראשונות של אצטדיון בלומפילד. לא החמיץ משחק

אריאל היה חובב ספורט מושבע ובגיל 10 ניסה את מזלו בקבוצת הכדורסל המקומית של הפועל חולון. לאחר פרק זמן של ארבע שנים, הוא החליט לפרוש. "הוא פרש בשיא" אומר אביו בחיוך. "הוא הבין שכוכב גדול הוא לא יהיה. אפשר להגיד שהוא הגיע לטופ וידע שקריירה מקצוענית לא תהיה לו". בעקבות אהבתו לחולון, הוא היה נוהג להגיע לכל משחקי הפועל חולון, הן באולם הפחים המיתולוגי והן בהיכל הטוטו החדש.

עם כל הכבוד להפועל חולון, אהבתו הגדולה של אריאל הייתה לקבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב, אהבה אשר ינק מאביו, צהוב בכל רמ"ח איבריו מילדות ובעל מנוי מילדות. כמו אביו, אריאל החל להצטרף לאביו למסעותיו במגרשים מגיל קטן. השניים התמקמו בשורות הראשונות ביציע הכסף באיצטדיון בלומפילד ולאחר מכן בנתניה, בסמוך לספסל הצהוב. עוד לפני גיוסו, אריאל נהג להגיע לכל משחק של הצהובים בבית ובחוץ, כשבאחת הפעמים נסעו השניים גם לקפריסין למשחק במסגרת הליגה האירופית. כשהחל לשרת בצה"ל ויצא לביתו מדי שבועיים, התדירות פחתה, אך בכל פעם שיצא לביתו, הוא נהג לחזור למקומו הקבוע. גם כיום, לאחר מותו של אריאל, מקפיד האב דני לחדש את המנוי על שמו: "במקום שיהיה כסא ריק לידי, אני מביא חבר שיישב לידי. זה לא אותו דבר. חסר לי את הרגעים האלה בכל גול של מכבי ת"א, להסתובב שמאלה ולקפוץ ולהתחבק איתו".

הגיבור הצהוב של אריאל היה ערן זהבי, אותו ראה מקרוב במשך שלוש שנים זוכה באליפויות אחת אחרי השנייה. "הוא היה מטורף עליו. הוא אמר שהוא השחקן הכי גדול שהיה למכבי אי פעם. בדיעבד, הוא צדק. הוא עקב אחריו גם בסין. בכל משחק של זהבי הוא ביקש מהבסיס שאעדכן אותו. אם הוא היה בבית, היינו רואים ביחד. אם גוואנגז'ו היו כובשים גול, הוא היה קופץ מגולים של זהבי כאילו זאת מכבי. בדיעבד, אחרי מה שקרה התחלתי לנבור בתמונות וגיליתי שהם הצטלמו בשדה התעופה כשאריאל טס עם חברים לברצלונה לראות משחק וזהבי המריא עם מכבי לאחד המשחקים או למחנה האימונים".

זהבי והרוש ז"ל 

אריאל ז"ל, גם העריך מאוד את הבעלים מיץ גולדהאר והשקעתו: "מה יוצא לו מזה אם הוא לא מרוויח מכל העסק", הוא פנה ושאל לא אחת את אביו. דני הסביר שכסף זה לא הכל בחיים ומי שחסר לו כסף לא משקיע בכדורגל. באופן סמלי, לאחר מותו הטרגי של אריאל, ערכה לכבודו מכבי ת"א מחווה. במשחק הבית מול מ.ס אשדוד, שהתקיים לאחר המקרה, הוקרן סרטון לזכרו עם עליית השחקנים, כשהצהובים אפשרו לאב להביא למשחק כ-100 אורחים. גם אוהדי מכבי תלו שלט לזכרו ביציע העידוד באיצטדיון בנתניה. במהלך השבעה הגיעו הקשר דור מיכה והמגן יובל שפונגין לביקור בבית המשפחה בחולון.

הצלע השלישית במשולש האהבות של אריאל לספורט היא מנצ'סטר יונייטד. הקרבה של אביו לשדים האדומים שוב השפיעה על בנו, והשניים נסעו פעמים רבות למשחקים באיצטדיון "אולד טראפורד". באופן מפתיע, השחקן שאהב יותר מכל היה אנתוני מרסיאל. "אריאל מאוד אהב אותו. הוא היה מתעצבן למה מחליפים אותו או שהוא לא פותח. כשהיינו במנצ'סטר גם קניתי לאריאל חולצה עם שמו. אני יודע גם שאחיו (ז'והאן) משחק פה". את הנסיעה האחרונה למנצ'סטר, שהייתה מיועדת להיות מתנת השחרור של אריאל (כחודש לאחר התאונה) כבר לא זכה אריאל לקיים. טיסות, מלונות וכרטיסים נרכשו על ידי האב, אך התאונה הטרגית קטעה זאת.

עד היום, שנה וחצי לאחר התאונה ולמרות שבמהלך השבעה קיבל הבטחה לקבל פרטים אודות נסיבות התאונה, לא ניתנו לדני התשובות. הפרטים המלאים מהמשטרה לא התקבלו, למרות דו"ח שהובטח להם. לפני כחצי שנה דרש דני תשובות והוזמן לפרקליטות צפון בנצרת עלית, אך שם הוא התיישב ושמע את אותה תשובה קרה ואדישה: "הייתה תאונה והבן נהרג. אנחנו יודעים מחלקיקי פרטים מה קרה, אבל לא מעבר".

האוהדים והמועדון, כולם דאגו להנציח את זכרו של אריאל

דני לא הסתפק בכך: מבחינתו סגירת המעגל האמיתית הייתה צריכה להתבצע מול נהג המשאית. למרות שלא קיבל פרטים על הנהג, והעובדה שבכל חברות החדשות והעיתונים טשטשו את שם חברת המשאית (שהייתה של אביו של הנהג), באמצעות פרסום בחו"ל הוא הגיע אל האבא. דני ביקש לדבר עם הבן והבהיר שאין הוא מעוניין בהתנצלות, אלא בסגירת מעגל כדי לדעת מה קרה, אך נתקל בתשובה שעד היום מכעיסה אותו וגרמה לטריקת הטלפון באותו הזמן: "לא היה לי ביטוח ואיבדתי את המשאית שלי", נאמר לו על ידי אבי הנהג.

את הזמן מאז מותו של אריאל, החליט דני להקדיש להנצחתו: במקום בו נהרג, ובסיוע של המועצה המקומית מבואות חרמון וחברים קרובים מהאיזור (שם גדל), הוא הקים אתר פיקניק לזכרו, "בצל אריאל". עד היום ומדי שבוע, הוא זוכה לקבל תגובות ותמונות מדי סוף שבוע מהמבלים במקום.

נהג לבקר גם באולד טראפורד ולתמוך בשדים האדומים

בשנה שעברה, במרתון ת"א, השתתפו 150 מחבריו של אריאל ז"ל מהצבא ומבית הספר ורצו עם חולצות לזכרו, כשגם מלגה שנתית ניתנת לתלמידי בית הספר קריית שרת בו למד. ועדיין, למרות השכול והעצב, לדני מסר חיובי: "למרות האובדן ומה שעברנו, אנחנו קשורים למדינה שלנו ואין לנו אפשרות אחרת". גם כיום, ישנה עוד מטרה אחת לדני להנצחתו של אריאל: "ראיתי משפחות שעושות טורנירים גדולים לזכר ילדיהם שאבדו והייתי מאוד רוצה להרים טורניר שכזה. אם הייתי יכול לרתום את הגורמים הרלוונטיים הייתי שמח לעשות את זה".

"בצל אריאל", לזכרו של אריאל הרוש ז"ל