לאוהדי הפועל תל אביב יש חוק לא כתוב: כל עשור חוגגים דאבל ענק. הדאבל ב-1999/00 תוצרת תינוקות קשטן – בלילי, טועמה, אודי ואפק, קבוצה שהתאפיינה בהגנת הברזל בראשות אלימלך וגרשון, וכעבור עשור עם קבוצה שונה לחלוטין – זו של גוטמן עם שכטר, ורמוט, וההוא שאסור להגיד את שמו (זהבי). קבוצה שונה בתכלית, אחת המלהיבות בתולדות הליגה, מנפצת המוסכמות ("פירקנו אותם 0:1") וזו שאחראית כנראה על הדרמה הגדולה ביותר שהייתה כאן. ערב פתיחת עונת 2019/20, יושבי שער 5 יודעים: אלה חלומות של אחרים. עונת צמרת אחרי שנים שחונות תתקבל בברכה.
מאז העונה בה שיחקו האדומים בשלב הבתים בליגת האלופות, נראה שלא קרה כלום. הפועל ת"א הצליחה לגרד עוד גביע נוסף עם ניצן שירזי ז"ל על הקווים (2011/12). מאז המועדון הלך והידרדר – לאט לאט, אבל בטוח. מקבוצה שבקושי מגיעה לצמרת עד לבעיות כלכליות, הישרדות בקושי והתפרקות טוטאלית (תרתי משמע).
הניסנובים היו שם והושיטו יד, בהחלט הצילו את הפועל מפירוק כשאף אחד לא רצה לגעת בספינה השוקעת, אך כמה זמן יוכלו לרכב על הגל הזה? מאז, הם עשו את כל הטעויות האפשריות: מינוי מנחם קורצקי למאמן בעונת הירידה, החתמתו של טוטו תמוז ואוסף שחקני רכש לא מתאימים, הסכסוך עם קובי רפואה ופיטוריו שעלו חצי מיליון שקל, העימות עם הקפטן בתקשורת (למה להוציא את הכביסה המלוכלכת?) והמעשה שלא ייעשה לגבי עומר דמארי.
דאבל 2010. ההמתנה הפעם תהיה ארוכה יותר (אדי ישראל)
אם ההשוואה היא לאמיר כבירי, זה שדרדר את המועדון לדיראון עולם – אז כל בעלים ייחשב כמוצלח. אז נכון שלאוהדים תמיד יש טענות לבעל הבית, אבל קשה להבין איך הפועל ת"א, אחת האימפריות הגדולות של הכדורגל הישראלי, מתנהלת לפי ההכנסות בלבד.
הבעלים הצהירו על "התקציב הגבוה ביותר בתקופתם", אולם נראה שאלו טענות חסרות כל שחר. עם כל הכבוד למאור בוזגלו ולעומרי אלטמן – הפועל מצרפת שחקנים חופשיים בלבד ולא מסוגלת להחתים אפילו את לוסיו מהפועל חדרה, וכל זה בזמן ששחקנים כמו אדי גוטליב ורמזי ספורי (השחקן הטוב ביותר בקבוצה, לאחר עונת הפריצה) הכניסו לקופת המועדון למעלה ממיליון יורו. בהשוואה לעונה שעברה, הקבוצה נחלשה משמעותית. הגנת הברזל השתנתה – השוער המצטיין רובי לבקוביץ' הוחלף בעל כורחו, דויד מתיאוס שהיה יכול להצטרף כשחקן חופשי ואף שיחק תחת ניסו אביטן, העדיף לעבור להפועל רעננה ורק ברגע האחרון אוראל דגני נשאר.
לא צריך תקציב עתק כדי לבנות קבוצה טובה, בטח בליגה שלנו, תשאלו את יוסי אבוקסיס (החלום הגדול הוא לראות את יוסי חוזר להפועל ועושה "תיקון" על העוול שנעשה לו ב-2013) ובני יהודה. בעונת הדאבל הגדולה של הפועל כמובן שהיו כוכבים גדולים, אבל מהראן לאלה הגיע מהליגות הנמוכות שנה קודם לכן, וגם ערן זהבי היה בזמנו ילד מוכשר. ניסו אביטן פגע "בול" בזרים שבחר בהפועל חדרה, אבל כרגע כוח ההשפעה שלו אפסי לצערי.
שחקני הפועל תל אביב חוגגים העפלה לליגת האלופות. היו ימים (דני מרון)
הבשורה הגדולה של הפועל היא החזרה הביתה לאצטדיון בלומפילד המשופץ, ואין ספק: אין כמו הבית. ההנהלה עובדת במרץ במטרה לדחוף את הקהל למלא את המגרש, אך העונה בה מתרחש הקאמבק המרגש הייתה חייבת להיות קרנבל של ממש. הקהל של הפועל מיהר לעשות מנויים, קהל שבוי (גם אני כזה), אך ברור שעם קבוצה קצת יותר אטרקטיבית, עוד שחקן-שניים טובים ולא רק ניסיון לחיפוש מציאות (עמנואל בואטנג הוא בינגו – ועל כל אחד כמוהו יש עשרה שייכשלו), והקהל המסור שתמיד הסתפק "באושר הפשוט" (גביע, מקום שני וניצחון בדרבי) – גם רף של 10,000 מנויים זו לא מילה גסה. לקהל הזה מגיע קבוצה טובה הרבה יותר. כזו שתאיים על מקומות 2-4, כזו שתנצח בדרבי, כזו שתחזור להיות קבוצת גביע טיפוסית.
בשנה שעברה הפועל הבקיעה בצרורות שלב הבתים בגביע הטוטו, ואפילו רועי זיקרי הסתמן כ"גניבה גדולה", בליגה, מנגד, הכדור פשוט לא נכנס. נכון שישנם הבדלים גדולים בין גביע הטוטו לבין הדבר האמיתי, אך קשה לראות קבוצה חסרת ביטחון ונטולת איכות עושה סוויץ' כה גדול בפרק זמן כה קצר. מספיק עוד הפסד-שניים והגדרות ירעדו, ולא מהעידוד. בקצב הזה, ניסו אביטן שלא ממש אשם במה שקורה (כי נראה שהוא לא מקבל את ההחלטות), לא יגיע לחגים למרות הדברים הנעימים במסיבות העיתונאים. ככה זה בהפועל, קבוצה עם עבר מפואר, הווה בעייתי ועתיד לוט בערפל.
במגרש הישן היה קיר ענק בשער 5, מעין מוזיאון מצומצם שנבנה על ידי האוהדים (במקום שדבר כזה ייעשה על ידי המועדון). היו שם תמונות בלתי נשכחות, כותרות של עיתונים ומזכרות מהרגעים הגדולים. הקיר הזה לא שרד, וגם התמונות מהארכיון מעלות אבק. בין אם אלה גוטמן ו-ובאדיר מזילים דמעה לאחר הדאבל בטדי, אנטבי מתרוצץ חצי ערום בשלג בכפור של רוסיה במסע האירופי (2002) או אלימלך חוגג בסיום גמר הגביע נגד בית"ר ירושלים. גם בימים הקשים היה כיף ומרגש לעלות למקום הרגיל בשער 5 ולראות את טלקיסקי מוצא את החיבורים של מכבי בדרבי. בינתיים, עושה רושם, נותר רק להתרפק על העבר. קשה לראות את הפועל חוזרת לצמרת במצבה הנוכחי. לא עם בעלים כאלה, לא עם חוסר שאפתנות כזו.
להתראות המושבה. עכשיו חוזרים הביתה (אודי ציטיאט)
ובכל מקרה, "לא שכחתי את מה שאיתך עברתי". על אף נבואת הזעם והטקסט הפסימי שלפניכם, למרות ש"אמרו לו שהחולצה האדומה זו לא מציאה" – ההתרגשות לקראת העונה החדשה בשיאה. גם אם זה יהיה עוד מאותו הדבר. אם מותר בקשה לסיום: שער ניצחון של עומר דמארי. כשאת עולה למגרש עוברת בי צמרמורת – בלומפילד שם ביפו זו הכתובת.
מה דעתך על הכתבה?