סמל אופיר שוקר, תושב רעננה, נפל ב-04.02.16 כשהוא בן 21 בלבד. שוקר הוא בן שלישי להוריו ואחיהם של כפיר, שקד ושניר, כדורגלן וקפטן הפועל רעננה. שוקר התגייס לצה"ל בחודש בנובמבר 2013, הוא שירת בחיל הלוגיסטיקה ובמהלך שירותו התקדם לדרגת סמל. שבועיים בלבד אחרי יום הולדתו, הוא נפל והשאיר את המשפחה בהלם. "טוהר אהבתך וצניעותך יאירו דרכנו לעד", כתבו בני המשפחה על המצבה שלו. עד היום, ישנם רגעים שבהם האח שניר מביט ליציע כדי לחפש את מי שליווה אותו למשחקים.
השבוע העלה שוקר פוסט, שלא השאיר עין יבשה במועדון. "אופיר אחי היקר", הוא כתב תחת התמונה שבה הוא נשען על קברו. "השנה לא נוכל להתייחד ביום הזיכרון בגלל כמה מנהיגים שהחליטו שאיקאה הרבה יותר חשוב ובטוח מאשר שנוכל להיות איתך. הגעתי היום כי חשוב לי לראות אותך ולהיפגש איתך, גם אם זה יומיים לפני יום הזיכרון. אוהב ומתגעגע אח קטן".
"אופיר היה בן 21, אבל תמיד רצה לכבוש את העולם", מעיד שניר. "זה קרה בחופשה מהצבא. הוא היה נהג שמסיע לוחמים לפעולות, חייל ונהג עם ניסיון שהוציא כבר רישיון על משאית. מרוב שהיה חייל טוב, הצבא סמך עליו ואפשר לו לצאת לפעולות עם הלוחמים. אבל כמו כל חייל שמגיע הביתה, הוא רצה לאכול את כל העולם. באותו לילה קשה הוא נסע לחבר. בשעה 01:36 הוא חזר מכפר סבא לרעננה, התנגש בעץ ונהרג במקום. אחרי נתיחה, גילו שהוא נרדם על ההגה. הסיפור הזה מלווה אותי עד היום".
כמה שעות לפני, בשבע בערב, האח שניר ראה אותו בפעם האחרונה. את התמונה הזאת, הוא לא שוכח עד היום. "עברתי אצל ההורים. הוא הכין פסטה. אכלתי את הפסטה שלו בזמן שהוא ישן בסלון. הבטתי בו והלכתי. זאת הפעם האחרונה שראיתי אותו", הוא נזכר. "בשנים האחרונות שלו הוא היה בצבא, יוצא לחמשוש אחת לשבועיים. הקשר בנינו היה המשחקים בשבת. המשפחה שלי לא מחוברת לכדורגל. הם מעריצים מרחוק. אופיר, זה הגאווה שלו – הכדורגל שלי. בכל אצטדיון הייתה הזמנה זוגית קבועה בקופה. אופיר שוקר, זה כרטיס זוגי קבוע. פעם עם החברה, פעם עם חבר. תמיד הוא היה מגיע".
"הייתה תקופה שהייתי מחפש אותו ביציע. לאט לאט אתה מתרגל למצב, כי ארבע שנים עברו, אבל הייתה לי תקופה אחרי שהוא נהרג שזה היה פשוט סיוט. הייתי עם פציעה בברך. לא הצלחתי לחזור לשחק, נפשית ובריאותית. הוא נפטר בפברואר וחזרתי לשחק רק אחרי שנה, בפברואר שאחרי. שיחקתי את המשחק הראשון, את השני רק באפריל. באחד המשחקים הבודדים שלי, זה קרה. נכנסתי בדקה ה-92 במשחק בקריית שמונה, שתי דקות אחרי כבשתי והשארתי את רעננה בליגה. כולם קפצו עליי. ואני? באותו רגע הייתי בטירוף, רק חשבתי עליו. אחרי המשחק רצתי לחדר ההלבשה, התקשרתי לאמא ובכינו בטלפון. היה חשוב לי להבקיע. רק בשבילו. חיכיתי יותר משנה לגול הזה. באותו רגע, השתחרר בי משהו. 'הוכחתי, הוכחתי שאני יכול לעשות את זה', חשבתי לעצמי. הוא העריץ אותי. כל כך רציתי להוכיח לו את זה. להוכיח שאני יכול".
"לרגע אחד אני לא שוכח אותו. יום הפטירה שלו, יום הזיכרון, הכל מלווה אותי עד היום", מסכם שוקר, שמנציח את אחיו בטורניר מיוחד, פעם בשנה, בשיתוף הצבא והפועל רעננה. אנדרטה לזכרו הוצבה בתל חדיד.
שוקר, שמחזיק היום פיצריה מוכרת ברעננה במקביל לכדורגל, מעולם לא עזב את הפועל רעננה. קצת קשה לדבר על כדורגל כשנזכרים בטרגדיה ההיא. אבל בכל זאת, נתון אחד מעניין אותנו. 13 שנה הוא משחק בבוגרים של הפועל רעננה, 22 שנה במועדון. "כשהייתי ילד, אהדתי את הפועל רעננה ובית"ר, אבל תמיד אהדתי יותר את רעננה. במשחק בניהן, רציתי שרעננה תנצח. יש ילדים שרוצים ברצלונה, יש ילדים שרוצים מכבי תל אביב. החלום שלי היה לשחק ברעננה", הוא מסכם. "והיום, היום אני חי בחלום. רעננה היא החלום שלי. להגיע לבוגרים בליגת העל, זה היה נשמע משהו הזוי. אהדתי אותם בארצית, אהדתי אותה בלאומית. אני נהנה להיות קפטן, נהנה שאני הקפטן בשנות הזוהר שלה בליגת העל. אנחנו בטופ של הכדורגל הישראלי. המסע הזה, של הפועל רעננה ואופיר, ילווה אותי כל חיי".
מה דעתך על הכתבה?