חזרנו לפרשן, לאמן, לשתף ובעיקר להתרגש. וזה שווה הכל

היה מוזר אתמול בבלומפילד. מכשיר למדידת חום בכניסה מקבל את פנייך והופך לרגע שנחרט עמוק בזיכרון, הכרוז שי סידי כמעט מתנצל על כך שתפקידו הופך למיותר והמוזיקה הרועשת ברמקולים לפני המשחק מנסה להשכיח שסביבך קרוב ל-30 אלף כיסאות ריקים, אבל חוטאת למטרה.

אם זה לא מלחיץ מספיק, בידיעה שהיו קבוצות שיצאו לחל"ת וכולן שמרו על ריחוק מהכדור, אנחנו רואים את הסטטיסטיקות מעבר לים. בגרמניה, למשל, רק שישה ניצחונות ביתיים נרשמו ב-33 משחקים מאז פגרת הקורונה. גם בצ'כיה, 15 משחקים מאז חזרת הליגה, נרשמו חמישה ניצחונות ביתיים ומהם ארבעה של ארבע הראשונות בטבלה. חוקי המשחק משתנים ואף אחד לא יכול להרגיש בטוח.

ועם שריקת הפתיחה, השקט באצטדיון בלומפילד משתק. צעקות השחקנים נשמעות היטב גם מהקומה החמישית, מיציע העיתונאים. גידי קאניוק כמעט כובש בנגיעה הראשונה מול קבוצה שלא סופגת, שרן ייני זוכה לדקות נדירות העונה וטועה ואיתי שכטר נופל ברחבה ולא זוכה בכדור עונשין מ-11 מטר. זה פשוט לא מרגיש אותו הדבר.

רגע שנחרט בזיכרון (ארז דיקפלד)

וכמה צפוי היה שההגנה של מכבי תל אביב תהיה חדירה מאי פעם. אפשר להאשים את הכושר הלקוי אחרי שלושה חודשים ויום ללא משחק, את היעדר התמיכה לה רגילים השחקנים מהיציע או את העובדה שחצי מהם יוחלפו גם ככה במוקדם או במאוחר. וזו בעיה, כי זה לא מרגיש מוכר.

ובין כל הבעיות, דווקא האחרון שצריך להוכיח העונה, דניאל טננבאום, יכול סוף סוף להצהיר בגאון שיש שוער בשער, בניגוד לדעה הפופולרית שהוא רק המכשול האחרון של רביעיית הגנה אימתנית שלפניה ניצב הקשר האחורי המצטיין, מחלץ הכדורים הטוב בארץ דן גלזר.

אלא שבתזמון מושלם, במקביל לפתיחת המשחק בטדי ורגע לפני שהמפגש בסמי עופר יוצא לדרך, מתן חוזז, לא אחד שהיה מותיר את יונתן כהן על הספסל בימים כתיקונם, סובב כדור חופשי בין שחקני החומה ושבר את הקרח. חוזז עם שער בכורה במכבי תל אביב גונב את ההצגה. לא יונתן כהן, לא עומר אצילי וגם לא איתי שכטר.

אם תרצו, באותה דקה האסימון נפל. שלושה משחקים בו זמנית, שער ראשון בעידן החדש, הריגוש בשיא ומסקנה אחת הופכת לברורה: הכדורגל שלנו חזר.

הרגע בו האסימון נפל (דני מרון)

כי ברשתות החברתיות שוב משתלט הכדורגל הישראלי על הפיד ומזכיר לכולנו מה אנחנו באמת אוהבים ממבט ראשון, סרטון של ספק נגיעת יד ברחבה מתפשט בוואטסאפ במהירות של נגיף מסתורי והריחוק היחיד למשך 90 דקות שאנחנו מנסים לשמור עליו נמצא בטבלה. אחרי שלושה חודשים, עם כל הכבוד למייקל ג'ורדן, לפורמולה 1 ולג'ו אקזוטיק, היה לכולנו על מה לדבר. חזרנו לפרשן, לאמן, לשתף ובעיקר להתרגש. וזה שווה הכל.

בפתיחת המחצית השנייה, שכטר כבש והקדיש את השער לצלמים. לשירת "מי שלא קופץ אדום" שנוגנה ברמקולים בתגובה לרשת שזזה בפעם השנייה בבלומפילד, אף אחד מיושבי האצטדיון לא התייחס. בחיפה, כמעט במקביל, מוטי ברשצקי הימם את סמי עופר – ואפשר היה לחשוב שהפעם השחקנים שומעים אותנו העיתונאים מהקומה החמישית, מבינים את המצב בכרמל ומורידים הילוך לקראת מחזור אמצע השבוע.

ניצחון בית אחד של המוליכה מתוך שלושה משחקים, גיבורים לא צפויים והרבה חוסר ודאות להמשך? זה כבר לא משנה. אחרי שלושה חודשים, הבוקר כולנו דיברנו רק על דבר אחד – במוסדות החינוך, במקומות העבודה או בשיחות טלפון והקלטות וואטסאפ, גם מבעד למסכות אי אפשר שלא לשמוע את ההתרגשות שבעוד שלושה ימים יש משחק עונה.

חוקי המשחק השתנו (דני מרון)