גידי דמתי, יש לך 519 משחקים בשמשון תל אביב. פציעות לא עצרו אותך?
"הייתה תקופה של 6 שנים בה שיחקתי ברציפות בהרכב. שיחקתי עם דימומים, עם שבר באצבע הרגל ועם סדקים בצלעות, קיבלתי זריקות ועליתי למגרש כי המאמנים לא היו מוכנים לוותר עלי".
שלפו אותך מהמיטה ביום גשום קודח עם 40 מעלות, למשחק בנתניה.
"הייתי חולה, חום גבוה, מרותק למיטה ולא מתוכנן לשחק, לא יצאתי למשחק בנתניה. אוהדים רבים הגיעו אלי הביתה, לחצו עלי ולקחו אותי ברכב פרטי. הגענו יחד עם אוטובוס השחקנים. פתחתי בהרכב, ממש הלכתי למות בתוך הקור והגשם, יצאתי גמור במחצית, הפסדנו 1:0".
גדעון "גידי" דמתי נולד ב-30 באוקטובר 1951 בתל אביב, בכרם התימנים. "בשנים האחרונות, לאחר מות אמי ז"ל, עברתי להתגורר בנחלת יצחק. אני עובד היום בחברה קבלנית הקשורה לעיריית תל אביב, נשוי עם 4 ילדים ותשעה נכדים".
איך היה לגדול בכרם התימנים של שנות החמישים סביב הכדורגל?
"בתוך הכרם הוקמה לאחר מלחמת העצמאות קבוצת כדורגל ע"ש שמשון רוזי, כדורגלן מכבי תל אביב שנפל במלחמת העצמאות. תושבי הכרם התחברו לקבוצה החדשה, והילדים במקום, כמו המבוגרים, התחברו לקבוצת שמשון שקיימה את האימונים במגרש חולי שהיום ניצב בו מגרש החנייה של שוק הכרמל. שמשון ריכזה עניין מקומי רב, בדיוק כמו בני יהודה בשכונת התקווה".
הוא החל את דרכו בבית הספר 'קלישר' הסמוך לרחוב שבזי, "לימודים וכדורגל מיד בתום הלימודים. פיני צבי זיהה את הכישרון של חבריי ושלי בכדורגל השכונתי. הוא אסף אותנו למגרש סמוך לחנייה של היום, תקענו קורות בחול והפכנו לקבוצת כדורגל. אהבנו מאוד את משחקי השכונות נגד קבוצות נערים מהרחובות שבזי, הכובשים והכרם עצמו. למשחקים במגרש החולי הגיעו אנשים רבים לצפות במשחקים".
מי היו כוכבי שמשון בתחילת שנות ה-60 שהערצת?
"שמשון תל אביב העפילה בעונת 1959/60 מליגה א' לליגה הלאומית. השמות הנערצים היו דוד עטואר, שמעון כהן, מרדכי פאצ'י צדוק, שמעון כהן שהגיע מהפועל תל אביב, אלי כהן הבלם, אמסילי, אבם מזרחי, יאיר מדר, אמנון יפת ואחרים".
ואז הוא הוזמן לקבוצה הבוגרת. "למדתי בבית הספר התיכון המקצועי 'שבח' ברחוב המסגר. יום אחד הגיע לשם הבלם שלנו אלי כהן, הראשון עם השם הזה מתוך רבים שהיו אצלנו בהמשך. התרגשתי כשהוא ביקש ממני להגיע בצהרים למועדון, להצטרף לקבוצה הבוגרת. המועדון היה אז בתוך שוק הכרמל, בתוך שורה ארוכה של דוכני ממכר עופות".
את הסטירה המצלצלת שאתה מקבל כבר באימון הראשון בבוגרים אתה לא שוכח.
"הגעתי לאימון בהתרגשות לצדם של משה רומנו ("ראה רק את הרשת, לא מסר גם כששיחקנו בוותיקים") שהגיע מהגדנ"ע, גלילי דרחי וכוכבי העל האחרים. כבר לאחר דקות ספורות הופתעתי כשקיבלתי סטירה מהקשר יאיר מדר. פרצתי בבכי, לא הבנתי מדוע מדר נהג כך, ואני לא יודע למה עד היום. מנהלי הקבוצה הרגיעו את הפרשה יחד עם הוותיקים, הם הבהירו כי כולנו בשמשון משפחה גדולה".
ב-1966 קרה לאביו אסון. "באותה תקופה היה המעבר של עובדי נמל יפו ותל אביב לנמל אשדוד המודרני שהוקם. אשדוד הייתה אז מקום מרוחק, ולעובדים הוצע לעבור לשם או לצאת לפנסיה. ערב פסח 1966, ביום חופשי של אבא מעבודה, הוא החליט לעלות על קטנוע הווספה החדש שלו, לצאת לבדוק מה זה נמל אשדוד. אבא היה מנהל עבודה, נכנס לנמל ונהרג ביום החופשי שלו בתאונת מנוף, מכה קשה ביותר למשפחה".
בעונת 1972/73 שמשון תל אביב ירדה ליגה. "זו הייתה מכה ספורטיבית לכרם כולו, ירדנו לליגה א' יחד עם הפועל מרמורק. רומנו היה מלך השערים וכבש 18 גולים מתוך 36 של כל הקבוצה".
הוא עצמו היה כוכב גדול, אבל ללא תואר מלך השערים. "למעט עונת 1971/72, בה סיימנו במקום השני, כל העונות הראשונות שלי בשמשון היו בתוך מאבקי תחתית, רק לא לרדת ליגה. היה לנו סגל של שחקנים טובים, אבל ברוב המשחקים תקפו אותנו יותר. בשמשון התגוננו הרבה".
בליגה א' (אז הליגה השנייה) הוא זכה במלכות השערים עם 27. במשחק אחד מצא את הרשת שבע פעמים ב-1:10 על הפועל מגדל העמק. דמתי כמעט שחזר את ההישג בליגה הבכירה. "זה היה במשחק הליגה האחרון בעונת 1975/76 נגד מכבי רמת עמידר, משחק שנערך בנתניה. ניצחנו 2:6, כשבעמידר שיחקו אלי כהן השריף, אלי דואן ובשער היה שלמה נורדמן. כל שער היה יפה מהקודם, הבקעתי ארבעה שערים בתוך 32 דקות, אבל בסטטיסטיקה לא מזכירים את זה. באותה עונה כבשתי 14 שערים".
כמו שחקנים רבים אז, גם הוא פספס מעבר לאירופה. "בורוסיה מנשנגלדבאך הייתה בתחילת שנות ה-70 קבוצת הפאר של גרמניה ושיחקה נגד הנבחרת לא מעט. בביקור הרביעי של הגרמנים בארץ, בינואר 1973, נבחרת ישראל ניצחה בתצוגת שיא 3:4. עשיתי באותו משחק קרקס מההגנה הגרמנית הנוקשה והמהירה, הבקעתי גול יפה. מאמן הנבחרת עמנואל שפר שהיה ידידו של המאמן וויסוילר פנה אלי והבהיר לי כי למעשה המעבר שלי סגור, גם התנאים הכספיים נאמרו לי. שפר דיבר על ההצעה הכספית לשמשון תל אביב, והוסיף כי עם קבלת האישור, ממתינים לי במחנה האימונים של הקבוצה הגרמנית".
ואז סיפור מוזר מכיוון ראשי שמשון.
"העברתי את ההצעה הכספית לראשי המועדון עמוס טוב ושאול סינוואני. הם השיבו לי בחיוב, ואמרו שהם כבר מסדרים את המעבר לגרמניה. הם קבעו איתי ליום שלמחרת במשרדי חברת 'פומה', לשם הם לא הגיעו. לא הייתה להם כוונה להגיע או למכור אותי" .
הייתה לך גם הצעה כספית טובה מבית"ר תל אביב.
"ההצעה הכספית הייתה טובה מבחינתי וגם הכסף למועדון היה טוב. היו אנשים שהעבירו מסר חד וברור לראשי המועדון הבית"רי כי עדיף להם לרדת ממני במהירות האפשרית".
וכן, גם מכבי תל אביב הייתה בתמונה. "שיחקתי עם מכבי תל אביב באינטרטוטו של אז, הם מתו עלי, אבל כשהנושא תפס תאוצה ומכבי תל אביב בדקה מול ראשי שמשון, התשובה הייתה קרה וברורה: תרדו מהר מגידי דמתי.
ההסבר של עמי פזטל, היו"ר המיתולוגי של המועדון, היה הגיוני. "פזטל, כמו בן ציון יהודאי, אהבו את שמשון תל אביב, נתנו באהבה גדולה את עצמם למועדון, לצדם של גורמים טובים אחרים. פזטל הבהיר לי כי המועדון יקבל עלי הרבה כסף, אבל יצטרך להשקיע כסף רב בשחקני רכש אחרים, איתם לא מובטחת הצלחה. 'אותך אנחנו מכירים מצוין ואתה עדיף מאחרים'".
כספית ויחסית בשמשון תל אביב לא קיפחו אותך כלכלית?
"אני לא בוכה, עשיתי מהחוזים שלי בשמשון דירה ביד אליהו ודירה בראשון לציון".
אליפות או גביע אין לו ("היינו קרובים לחגוג בכרם את הנפת גביע המדינה במאי 1986, אבל הפסדנו בגמר באצטדיון רמת גן 2:1 לבית"ר ירושלים מגול של מלמיליאן"). מה שכן זוכרים לשמשון שלו הוא המשחק המפורסם במכתש נגד הפועל כפר סבא. " לפני המשחק ידענו, כמו כפר סבא, שתוצאת תיקו תספיק לשמשון להישאר בליגה ולהם לזכות באליפות. שתי הקבוצות לא רצו לקחת סיכון, עשו הכול לסיים בתיקו. המשחק היה של הנעת כדור באמצע המגרש בלי ניסיונות לכבוש שער. גם באירופה עד היום זה מקובל".
מי השחקנים שאהבת לשחק איתם במיוחד?
"היו בקבוצה שמות גדולים ובלתי נשכחים כמו שמעון כהן, דוד שוקיאן ז"ל, שלמה מזרחי, אבינועם עובדיה, ארביב, שייע פיגנבויים, ויקי פרץ, אבל המיוחד והגדול היה יואל מסוארי, ענק שבענקים. ההבנה בינינו הייתה כמו במשחקי השכונה, בעיניים עצומות. היו פעמים שבהן מסוארי פרץ מול שוער לבד. רק צעקתי לעברו 'דרוך', הוא דרך על הכדור והשאיר לי גול מול רשת חשופה".
האח שלך בני היה כדורגלן שנעשה לו עוול מקצועי.
"בני היה שחקן טוב מאוד עם רגל שמאל אדירה ומשחק ראש פנטסטי. בכל פעולה או משחק השוו אותו אלי, הוא היה מאבד ביטחון בשל כך. שיחקנו יחד בשמשון ובישלתי מספר שערים יפים, חלקם בנגיחות. בני נכנס להסגר, נסע לאמריקה ובהמשך שיחק טוב בצפרירים חולון וקבוצות נוספות. גם כשאני ביקשתי לאפשר לו להשתחרר מהמועדון לא הצלחתי, זאת הייתה שמשון".
בשני המשחקים מול דרום קוריאה הוא הכיר לראשונה את צ'ה בום קון. "היו לנבחרת ישראל משחקי עבר קודמים עם דרום קוריאה, כולל קבוצות באליפויות אסיה. השם בום קון היה מוכר לכולנו. במשחק הראשון סיימנו בתיקו 0:0. כעבור חמישה ימים, משחק נוסף נגדם. כל המדינה שלנו עקבה אחרי המשחק, הדרמה הייתה בהארכה, בדקה ה-109 בום קון כבש והוריד אותנו בעצב מהמגרש".
כעבור שנתיים הוא נקם במוקדמות אולימפיאדת מונטריאול 1976. "את נבחרת יפן ניצחנו פעמיים – בחוץ 0:3 עם גול אחד שלי, בר"ג 1:4 במשחק שגם בו כבשתי. האימונים שלנו לקראת המשחק בסיאול באפריל 1976 היו מלאים במרגלי כדורגל של קוריאה שלא הכירה את השחקנים החדשים של ישראל. באימונים הוצב אהוד בן טובים בעמדת החלוץ המרכזי, כל הטקטיקה הייתה למסור לו. המאמן המקומי הלך על הבלוף של דוביד שווייצר, כששינה חלק מהמערך האחורי של נבחרתו. זה עבד מצוין לישראל, כי דרום קוריאה התכוננה לבן טובים הענק שהכדורים יילכו אליו. אהוד לא שיחק בכלל. ניצחנו 1:3, וב-28 באפריל סיימנו ב-0:0 וקיבלנו את הכרטיס למונטריאול".
בנבחרת ישראל הוא פרח – 69 משחקים עם 21 כיבושים. "במאי 1973 התקיים בסיאול בדרום קוריאה טורניר מוקדמות מונדיאל 1974 בגרמניה. הייתה לנו נבחרת חזקה מאוד. ניצחנו בטורניר פעמיים את יפן, את מלזיה ואת תאילנד ואז פגשנו את הנבחרת המארחת דרום קוריאה".
בקנדה זכתה המשלחת לשמירה קפדנית, בצל הזיכרון ממינכן 1972. "ברבע הגמר הפסדנו לברזיל 4:1 לאחר 0:0 במחצית. החימום של ברזיל היה בחדר ההלבשה. אצלנו הייתה דממה, הם שרו ורקדו ושמעו אותם בכל המתחם. אצלינו אף אחד לא ניסה לשיר, זה נראה אז לא רציני".
ב-1979 הנבחרת האולימפית שיחקה במוקדמות לקראת אולימפיאדת מוסקבה. היא לא העפילה, ובכל מקרה לא הייתה מופיעה שם בגלל החרם המערבי. "המשחק המעניין היה נגד הולנד האולימפית, בעיר אמן. עד לדקה ה-72 פיגרה ישראל 3:0. כבשתי שני שערים, בהם גול בדקה ה-89, ויחד עם ויקי פרץ וגול הולנדי עצמי ישראל ניצחה 3:4 , בית בו סיימה ספרד ראשונה".
ג'ק מנסל אימן את הנבחרת החל מ-1980, לאחר שמונה במקום עמנואל שפר. הוא מינה את דמתי לקפטן. "מנסל החליט להחליף את הקפטן יצחק שום. היינו במחנה אימונים בשפיים, הוא קרא לחדרו אחד אחד את כל השחקנים , והודיע כי במוקדמות מונדיאל 1982 גדעון דמתי הוא הקפטן הלאומי החדש.
"מנסל ניסה להקנות לנבחרת סגנון אחר, משוחרר והתקפי. הוא החזיק ממני באופן בלתי רגיל. בכל תרגיל מקצועי במגרש, הוא היה אומר לי שעבורי זה תרגיל קל ומובן. מנסל החזיר לנבחרת את גיורא שפיגל, במשחק בשטוקהולם נגד שבדיה כבשתי את שער השוויון, 1:1 בסיום. מהקמפיין הזה זכור בעיקר הניצחון על פורטוגל בר"ג, 1:4 משלושער של בני טבק וגול אחד שלי".
עם מי אהבת לשחק במיוחד בנבחרת ישראל?
"עם שפיגלר, שפיגל ושום הייתה חוויה. אבי כהן ז"ל היה חבר קרוב ושחקן גדול , נהניתי גם משלום שוורץ ז"ל. הכי אהבתי לשתף פעולה עם אורי מלמיליאן הגדול, ההבנה בינינו הייתה עיוורת, הוא הבין כדורגל באופן מושלם".
היה לו ניסיון לשחק בליגת האולמות האמריקאית בסנט לואיס. "באמצע שנות השמונים טסתי לשם. הם ביקשו טופס שחרור. מנהלי שמשון התעלמו מהבקשות שלי, שהיתי שם במשך 6 מחזורי ליגה בישראל, נאלצתי לחזור לשמשון תל אביב".
בתום עונת 1988/9 פרש מכדורגל כשהוא בן 38.5. "הקבוצה סיימה במקום השישי בבית העליון, הגענו עד לשלב חצי גמר הגביע, שם הודחנו על ידי מכבי חיפה בשני משחקים, אחרי 1:1, הפסדנו בגומלין 3:1. אוהדים רבים ניסו לשכנע אותי להמשיך, שאלו אותי מה יהיה עכשיו עם שמשון תל אביב בלי גידי דמתי".
ומה באמת היה?
"שמשון סיימה במקום האחרון בליגה העליונה, ירדנו לליגה הארצית, רק שבעה ניצחונות מתוך 32 משחקים".
היה ניסיון להחזיר אותך מפרישה באמצע העונה.
"הפכתי למנהל מחלקת הנוער של שמשון. לפני פגרת החורף וההעברות, באו אלי מנהלי הפועל אזור מליגה א' והציעו לי מענק כספי מכובד כדי לעזור לקבוצה לעלות ליגה. רשמו אותי בהתאחדות לכדורגל, אבל לנוכח מצבה הרע בטבלה של שמשון ביקשו ממני לחזור, הם ראו באימונים שאליהם צורפתי מדי פעם שאני בכושר. ביום האחרון להעברות הגעתי למשרדי ההתאחדות כדי לחדש את כרטיס השחקן שלי, אבל החוק אז היה שאחרי שחתמתי באזור, אני לא יכול לחזור לקבוצה הקודמת שלי. ויתרתי ושמשון ירדה. הנפילה של הקבוצה התחילה שם".
