בימים אלה יושבת ועדת סל הבריאות ומחליטה איזה תרופות ייכנסו לסל הקרוב, ויהיו נגישות לכל אזרחי ישראל. איך כל זה מתקשר לספורט? דרך הסיפור של חנן ממן, שהרטיט ממש לפני שנה מדינה שלמה.
ממן, מהכדורגלנים הבולטים בישראל בעשור האחרון, גילה אשתקד איך זה להיות בצד של אלה שמגלים שתרופה שיכולה לשנות את חייהם או חיי היקרים להם מכל יקרה מדי ולא נמצאת בהישג יד. אחותו אורית חלתה בסרטן שלפוחית השתן ונזקקה לתרופה בשם פאדסב, שלא היתה כלולה בסל הבריאות. ממן החל בגיוס המונים על מנת להשיג עבורה את התרופה כדי לעזור לה להישאר בחיים ולהתגבר על המחלה. לקמפיין התגייס כל עולם הספורט בישראל, אך הסרטן הכניע את אורית. החודש ציינה המשפחה שנה למותה.
"היתה תקופה של 7 שנים לפני שאורית נפטרה, כשגילו את הסרטן בפעם הראשונה וגם בשניה, אבל היא הצליחה להתגבר", הוא מספר, "היא היתה אז צעירה יותר, הרגישה שהיא מסוגלת להתגבר גם בלי כימותרפיה וניסתה כל מני דרכים אלטרנטיביות. זה הצליח לתקופה מסוימת. בפעם השלישית שהסרטן חזר, כבר לא היתה ברירה, הוא היה אגרסיבי יותר והתפשט ליותר אזורים. אז גם ניסו לתת את הפאדסב וראו שזה אכן עוזר, רק שהתברר שהיא לא יכולה להמשיך לקחת אותה כי התרופה יקרה מאוד ואין לה דרך לשלם עליה".
ואז אתה נכנסת לתמונה.
"סירבתי ואני מסרב לקחת קרדיט, אני הייתי רק כלי בכל סיפור ההתרמה. בסך הכול אני שמח שיכולתי לעשות משהו בשבילה שעזר – מה שלא יכולתי לעשות לאורך השנים שבהן סבלה מהמחלה. התגובות לגיוס המונים היו מטורפות, האהבה והתגובות לגיוס כמעט הבריאו אותה בלי התרופה. זו הייתה תקופה משוגעת והיא וגם אני היינו עטופים באהבה ועזרה וזה היה מדהים.
"אתה לא באמת יודע על חשיבות סל הבריאות, עד שאתה באמת צריך איזושהי תרופה ומגלה שזה לא פשוט כמו שחשבת. זה כמו להחליט למישהו אם אתה מרשה לו לחיות אפילו לעוד תקופה קצרה או שאתה לא מרשה לו, בגלל פרט טכני כי עשית או לא עשית ביטוח רפואי כזה או אחר. אם נפל בגורלך לחלות ואתה לא מבוטח, אתה לא קיים. התרופות מהסוג הזה צריכות להיות פתוחות לכולם, נקודה. בכל מה שקשור למחלות האלה, הרי מנסים כל מני טיפולים ורואים מה עוזר ומה לא, וצריך שלכולם תהיה האופציה לנסות כל דבר שעשוי לעזור להם להתגבר על המחלה או לקבל במתנה זמן יקר כדי להמשיך לחיות".
"זמן זה משהו שיכול להיגמר ברגע"
ממן מספר על הזמן היקר האחרון שבילה עם אחותו ועל חשיבותו למשפחה: "אורית היתה אדם אופטימי וחזק ולכל אורך הדרך היא האמינה ביכולת שלה להבריא. בפעמים הראשונות היא כמעט ולא שיתפה אותנו במה היא עוברת, אבל בפעם האחרונה התקרבנו מאוד ובתקופת הגיוס המונים היינו מדברים כל יום ונפגשים כמעט כל יום. הזמן הזה, העובדה שהיא נתנה לנו פתח למה שהיא מרגישה וחווה, באיזה שלב המחלה נמצאת וכו', עזר לכולנו להרגיש חלק מהעולם שלה ולתמוך בה.
"כשמישהו קרוב אליך נפטר יש כל הזמן מחשבות – מה הייתי עוד אומר לו, מה הייתי עושה וכו' – אני שמח שלפחות החלק הזה נחסך מאיתנו ובאמת ניצלנו את הזמן שהיא היתה בחיים כדי להגיד ולעשות כל מה שצריך. ברור שזה אף פעם לא מספיק, אבל הזמן הזה, הארכת החיים האלה זה הכול. אנחנו לוקחים את הזמן כמובן מאליו, אבל כמי שחווה את זה מקרוב, זמן זה משהו שיכול להיגמר ברגע ואנשים יכולים להיעלם לנו מהרדאר".
הוא לא כועס, אבל יש לו מספר להעביר למקבלי ההחלטות: "ברור לי שיושבים שם אנשים שלוקחים כל החלטה בכובד ראש ולא מזלזלים, מהצד שלי הייתי מסביר להם בצורה הכי גלויה שהתרופות האלה הן חיים של אנשים, יש יותר מובן מזה? מבחינתי ההחלטה היא קלה והגיונית – כולם צריכים שתהיה להם האפשרות להחלים או להאריך את חייהם עד כמה שניתן ושכל האופציות יהיו פתוחות עבורם".
כמה היה קשה להמשיך כרגיל ולשחק בשנה הזו?
"ברור שכל המצב של אורית השפיע עליי, לא רק במחשבות עליה, גם במחשבות על ההורים שלי ועל איך הם חווים את כל מה שקרה והרצון שלי לקחת מהם את הכאב. דווקא על המגרש יש לי את הזמן היחיד להתנתק מהכול. בין אם זה אימון או משחק, זה לגמרי הזמן היחיד שאין בו שום מחשבות חוץ מכדורגל, אז באיזשהו מקום הכדורגל מאוד עזר לי בהתמודדות עם השנה הקשה הזו".
מעבר לטרגדיה, לך אישית הייתה התמודדות לא פשוטה עם פציעה.
"זו היתה שנה קשה בהיבט הנפשי וגם בהיבט הפיזי כי עברתי פציעה באחד המשחקים, שהכניסה אותי לטלטלה נפשית ופיזית. בסופו של דבר מתמודדים, מתייעצים עם מי שצריך, מטפלים במה שצריך ועושים הכול כדי לעזור לגוף ולנפש להשתקם".
