בצל משחקי המונדיאל המדהימים שמרתקים את כולנו למסכים, מתקיימת לה, הרחק מעיני הזרקורים, חגיגת הצביעות הכי גדולה של הכדורגל הישראלי. בזמן שהמונדיאל בקטאר סיפק לנו הרבה דרמות מלהיבות והביא לנו בשורה גדולה בדמותן של נבחרות קטנות וחביבות (ערב הסעודית, סנגל ומרוקו), נשארו כאן בארץ כמה טייקונים, כמה עסקנים, וגם, כרגיל, כמה דמויות שאוהבות להשאיר מתחת לראדר התקשורתי. כל החבורה הזו עורכת חזרות אינטנסיביות כדי להציג בקרוב לחובבי הכדורגל הישראלי חגיגה אחרת. חגיגת הצביעות, כזו שמאיימת לשנות לחלוטין את פני הכדורגל הישראלי.
בקטאר מתנהלת חגיגת כדורגל אמיתית, כזו שמוכיחה לנו פעם נוספת, למה הכדורגל הוא הענף מספר 1 בעולם. וכאן בארץ, מתחת לראדר, כאשר עיני כולם נשואות לקטאר, והכדורגל הישראלי, כמו כל ליגה אחרת בעולם לא ממש מעניין, והתקשורת כולה מגוייסת (בצדק) לדווח על הדרמות הלא נגמרות במונדיאל, נרקמה לה כאן מזימה בחללים הסגורים, מזימה שנועדה לחולל בכדורגל הישראלי מהפכה של ממש.
אם הממשלה החדשה (בראשות סמוטריץ' ובן גביר) מאיימת לשנות כאן סדרי עולם, אז ממשלת הכדורגל שמתכננים ראשי הכדורגל כאן להקים מאיימת להפוך את הכדורגל שלנו לכדורגל לעשירים. ואם החלום שלהם יתממש, בוקר אחד נתעורר ונגלה שהכדורגל הפך לנחלתם של המיעוט. נגלה שיש לנו כאן כדורגל אותו מנהלים שני מועדונים: מכבי חיפה ומכבי תל אביב.
הבחירות בסוף החודש על תפקיד יו"ר ההתאחדות לכדורגל הבא הן לא בחירות בין אורן חסון לשינו זוארץ. בכלל לא. הן קצת מזכירות את הבחירות לכנסת. בעיקר את הקבוצה לא רק ביבי. אבל גם את הקבוצה למה רק ביבי. והכל, אבל הכל, קם ונופל על אינטרס אישי. מעולם הבחירות לראשות ההתאחדות לכדורגל לא היו חשובות כמו הפעם. מעולם. לראשונה מדובר במאבק על כסף. והרבה מאוד כסף. מעל 100 מיליון שקל. וגם אמוציות, שנאה ואגו. הרבה מכל דבר.
יש כאן מאבק שהוביל לחיבורים לא טבעיים, כאלה שלא היו מתרחשים מעולם, אילולא הרצון של המועדונים הגדולים להשתלט על הכסף הגדול. יש כאן קואליציה המורכבת מנציגי ארבע הקבוצות הגדולות, מועדונים שהשנאה והמתח ביניהם יכולים להפעיל טורבינות גדולות של חשמל. שימו לב לחיבורים שיש בקואליציה החדשה שהוקמה למען בחירתו של שינו זוארץ. ואולי יותר למען הזזתו של אורן חסון.
ראשי הענף הופכים עולמות כדי להחזיר את זוארץ לתפקיד ראש ממשלת הכדורגל, הם בעיקר פועלים כדי להעיף את חסון, זה שבולם ומונע מהם לרמוס את הקבוצות הקטנות, לצמצם את ליגת העל, ועוד כל מיני מהלכים שהם מתכננים לבצעזה שנים ונבלמו.
הפעם זוארץ, שהתפטר בינואר 2019, מבטיח, אם ייבחר, כי הוא לא יתפטר מייד. המשמעות ברורה- הוא נוטש את כל תוכנית העבודה שהכין, מוותר על כל ההבטחות שפיזר אז.
לפני חודשים אחדים ניסו כמה מראשי המועדונים הגדולים באירופה (ריאל מדריד, ליברפול, מנצ'סטר סיטי, יונייטד, ברצלונה, צ'לסי, ועוד) להקים ליגה חדשה – ליגת הסופרליג. הכסף הגדול של ליגת האלופות לא השביע אותם, הם קיבלו תיאבון ורצו לרפד עצמם עם רווחים הרבה יותר גדולים. מחאת האוהדים של הקבוצות, והביקורת הנוקבת של התקשורת באותן מדינות, מנעה את ההשתלטות העויינת על הכסף הגדול של זכויות השידור. החזירות של בעלי המועדונים הגדולים באירופה, גרמה למחאה חסרת תקדים מצד האוהדים של אותן קבוצות גדולות. כולם כזכור התקפלו.
אצלנו אין בינתיים מחאה מצד האוהדים. הם פשוט לא יודעים על התוכנית. בעלי המועדונים הקטנים בליגת העל ובליגה הלאומית, מתכוונים לצאת למאבק אם שחר, כלפון, וחבריהם יחלו בהליכים להגשמת חלומם. ואולי, אולי, כמו במסגרת חרם הצרכנים הפופולרי לאחרונה, ציבור חובבי הכדורגל יפתח בחרם משלו. זוארץ אדם נוח, נוח מדי אפילו, וזו בדיוק הבעיה.
שלא תטעו, לזוארץ יש יכולת ניהול אדירה, הוא אדם מבריק ויצירתי, חביב ומנומס מאוד. הוא אפילו מכיר מצוין את הכדורגל הישראלי. אבל, וכאן האבל הגדול. הוא לא עשוי מהחומרים של העסקנים, אלה שלא חוששים להיכנס לעימותים, לספוג ביקורת נוקבת, ולנהל קרבות נגד כל העלום.
הרי זוארץ נשבר והתפטר בגלל שהבין כי בעלי הקבוצות פועלים אך ורק מתוך אינטרסים למען קבוצתם. הוא התלונן לא פעם כי הוא מתקשה לנהל את ישיבות ההנהלה כיוון שכל נציג של קבוצה רואה רק את טובתו האישית. הוא התלונן שלא מאפשרים לו ליישם את תוכנית החומש שהכין לטובת הכדורגל הישראלי, וזה עוד במציאות בה זוארץ היה מועמד מוסכם, סוג של קונצנזוס. לא פעם הוא רתח בישיבות הנהלה על ההתעלמות של בעלי הקבוצות ונציגיהם מהאינטרס הלאומי, והוא נלחם? הוא ניהל מאבק? לא. הוא הרים דגל לבן והתפטר. עכשיו הוא רוצה לשוב לסיבוב שני. והפעם יהיה לו הרבה יותר קשה להתמודד עם הקשיים שבדרך. אם אז הוא היה מועמד יחיד, קונצנזוס שנישא באהבה על ידי כולם, בסיבוב הזה הוא יעמוד בראש סיעה עצמאית עם קואליציה אותה יקים עם מרכז מכבי, אבל תהיה לו אופוזיציה גדולה, רועשת ולוחמת. אם לוזון, עיני וחסון נלחמו נגד צמצום ליגת העל, נלחמו נגד שינוי חלוקת הכספים, נלחמו נגד הגדלה משמעותית של מספר הזרים בליגת העל, זוארץ ירים דגל לבן מהר מאוד. לא תהיה לו ברירה. המחאה שתוקם, המאבקים שיהיו, האופוזיצה שתעשה לו גיהנום.
אחת הסיבות לכך שהמונדיאל בקטאר הופך לאחד המונדיאלים המרתקים ביותר שהיו, כזה שסיפק דרמות אדירות ועניין חסר תקדים, היא ההצלחה המסחררת של נבחרות קטנות, קטנות מאוד אפילו, בעיקר נבחרות ממדינות ערב. זה התחיל עם ערב הסעודית שהדהימה את ארגנטינה, ונמשך עם נבחרת מרוקו שניצחה את בלגיה, הדיחה את ספרד ופורטוגל והגיעה לחצי הגמר, והיתה לנו גם את נבחרת יפן שניצחה את גרמניה.
הנבחרות הקטנות הללו, הפכו את המונדיאל בקטאר לחוויה בלתי נשכחת. הדרמות, הרגש, הצבע והעניין שהכניסו למונדיאל, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. גם אנחנו, בלי הקבוצות הקטנות, העניות, הצבעוניות, הליגה שלנו לא תהיה מרתקת ומעניינת מדינה שלמה. וזו בדיוק הבעיה. אלה שרוצים להשתלט על הכסף של הכדורגל הישראלי, רוצים שתהיה לנו ליגה של עשירים, ליגה בלי פריפריה, ליגה בלי קבוצות מקריית שמונה, סכנין, בני ריינה, ואולי גם בלי אשדוד, ובלי סינדרלות. דרבי תל אביבי, ומשחקים גדולים בין הגדולות.
הכדורגל הישראלי, למי שרק שכח נמצא באחת התקופות הטובות ביותר שהיו כאן. נבחרות ישראל הגיעו להישגים רבים ומרשימים, כאלה שלא היו מעולם, אם חסון היה נכנע ללחצים שהופעלו עליו כדי לבצע שינויים מרחיקי לכת, לא בטוח שנבחרות ישראל היו רושמות הישגים מדהימים. ההתנגדות הנחרצת של חסון להניע את המהפכה לעשירים על חשבון החלשים, גרמה לחזירים שבין המועדונים הגדולים לפעול כדי להזיז אותו מההגה.
חזרנו לשחר. הבעלים של מכבי חיפה אומר כי צריך להעביר את הכח מהמרכזים לקבוצות. מסתבר שאין גבול לחוצפה. מי שנחשב במשך יותר משני עשורים לדמות הכי דומיננטית במרכז מכבי, לאיש שעל פיו יישק דבר, האיש שלפני כל החלטה שראשי המרכז רוצים לקבל, הם חייבים לשמוע את דעתו ולקבל את בירכת הדרך, אומר כי צריך להחליש את המרכזים ולחזק את הקבוצות. לכן הוא תומך בזוארץ.
ליענקל'ה שחר יש המון זכויות בכדורגל הישראלי. הוא ללא ספק סוג של מודל לחיקוי, הוא שינה כאן את עולם הכדורגל הישראלי עם הפיכתו מספונסר לבעלים, הוא חתום על הישגים אדירים והוא ללא ספק היה ונשאר אחד האנשים החזקים ביותר בכדורגל הישראלי. אבל לשחר היו ויש אינטרסים, ושחר יודע לנווט היטב את מהלכיו בהתאם. כך זה היה כאשר הוא דחף את אבי לוזון החוצה, כך זה היה כאשר הוא תמך בעופר עיני, וכך זה היה כאשר תמך ולחץ על אורן חסון להתמודד על תפקיד יו"ר ההתאחדות. וכעת, הוא מוביל את התמיכה בשינו זוארץ.
נשיא מכבי חיפה היה מעורב כל השנים בעיצובה של הרשימה של מכבי ישראל בבחירות להנהלת ההתאחדות. היו מקרים שהוא הטיל וטו על בעלי קבוצות מסויימים ומנע אפילו את שיבוצם ברשימה. דעתו של שחר במכבי ישראל לא רק נשמעה, היא גם התקבלה. הנימוק של שחר שהוא רוצה להעביר את הכח מהמרכזים לקבוצות, הוא נימוק לא משכנע.
האם מר שחר המרכזים מנעו מהנהלת ההתאחדות לכדורגל לשנות את תקנון המשמעת? לא ולא. האם המרכזים אחראים על ההחלטות המתקבלות במינהלת הליגות? לא ולא. האם המרכזים מחליטים כמה זרים ישחקו בליגת העל ומה יהיה תקציב המינימום? ברור שלא. המרכזים מונעים מהנהלת ההתאחדות לשנות את תקנון הרשות לבקרה תקציבית? המרכזים התערבו פעם בהחלטות שאתה וחבריך קיבלתם במינהלת? ברור שלא. רגע מר שחר, המרכזים מנעו מההתאחדות לצמצם את ליגת העל? לשנות את מבנה הליגות? לא מר שחר. גם לא ההסתדרות. מאז שיורם אוברקוביץ הלך לעולמו, הכח של המרכזים הלך יחד איתו. גם הכח שהיה להסתדרות הלך.
הכח היחידי של המרכזים הוא הפריבילגיה להרכיב את הרשימות להנהלת ההתאחדות לכדורגל. זהו. בעשרים השנים האחרונות, המרכזים עסוקים בשמירה על הספורט בפריפריה, בשמירה על הקבוצות (מכל הענפים) מהליגות הנמוכות. דווקא אתה מר שחר, מעורב בכל הנעשה במרכז מכבי, דווקא אתה וחבריך הבעלים של המועדונים הגדולים, לא פעלתם לשנות את תקנוני המשמעת של ההתאחדות, את תקנון הבקרה התקציבית, לא עשיתם הרבה דברים שיכולתם לעשות. למה? שאלה טובה.
