"אני הצלתי את הפועל ת"א מפירוק"

"אני אדום בלב ובנשמה. אני השחקן שהציל את הפועל תל אביב מהליך פירוק. אחרי האליפות הגדולה של 1987/8 עם המאמן איציק שניאור, 1988/9 הייתה עונת בלהות. היה שם ניהול לא מובן של אנשי ההסתדרות, עונה קשה כספית למועדון ולשחקנים. השיא היה באי ההופעה למשחק נגד צפרירים חולון, אליו נשלחו שחקני הנוער. בהמשך הוחלט על סוג של שביתה איטלקית ואי הופעה למשחק החוץ בקריית אליעזר נגד מכבי חיפה. כל שחקני ההרכב הראשון החליטו שלא להגיע, הם הלכו יחד לשחק סנוקר.

"אני הייתי השחקן היחיד בבוגרים שראה את חצי הכוס המלאה, הבנתי שאם לא נופיע כלל לקריית אליעזר, העונש יהיה ברור וחד משמעי – ירידה אוטומטית לליגה ג' ובהמשך פירוק. קיבלתי החלטה לא קלה, החלטתי שאני נוסע לחיפה, אספתי עוד מספר שחקנים צעירים כמו אחמד מוסא, אליאור ברנס וצעירים נוספים. עלינו לאוטובוס רק 7 שחקנים, נסיעה לחיפה מבלומפילד כשהמוני אוהדים מבולבלים נאספים עם דמעות סביב האוטובוס. זו הייתה נסיעה שקטה, במהלכה ידעתי שלא נשחק, אבל לא תירשם אי הופעה, רק עבירה שהעונש עליה הוא הפסד טכני 2:0".

מוריס ז'אנו נזכר ביום ההוא, שמיצב אותו סופית כאחד הסמלים הגדולים של הפועל תל אביב בשנות ה-80. "הגענו לקריית אליעזר, צוות השיפוט החליט שאין משחק. מיד התברר כמה היה נכון מצדי לא לשבות, להופיע ולא לגרום לפירוק הקבוצה, שירדה בסיום העונה. עוד קודם, כשירדתי מהאוטובוס, ראיתי את איל ברקוביץ' הצעיר עושה לי סוג של אהלן. הוא, הכישרון הענק שלהם בתחילת דרכו, לא הבין מה הפועל תל אביב עושה באוטובוס בלי השחקנים".

זה לא היה המפגש הראשון שלו עם ברקוביץ'. "המשחקים הגדולים שלי ברובם היו נגד מכבי חיפה, בבלומפילד ובקריית אליעזר, אהבתי לשחק נגדם. בשבת אחת, שנתיים לפני כן, הגיע אוטובוס הפועל תל אביב לקריית אליעזר, ברקוביץ' היה עדיין בנוער של מכבי חיפה. כשירדנו מהאוטובוס, איל ניגש אלי, ביקש שאחתום לו על דף לבן. חתמתי לו בכיף. עד היום חסרים שחקנים עם היכולות שלו".

ז'אנו נולד במרוקו ב-8 במאי 1958. "הייתי בן שנתיים וחצי כשעלינו לישראל, זרקו אותנו למקום קשה יום, במעברות בדרום אשקלון בשכונת 'שמשון'. היינו 9 ילדים, אני מספר 6. אבא היה עיוור, אמא עקרת בית. הבית היה דתי, והיינו צריכים להוביל ולהחזיר את אבא מבית הכנסת. תחילה למדתי בבית הספר 'חבצלת' הלא דתי. בהמשך עברתי ללמוד בבית הספר הדתי 'אור החיים'. מדי פעם ברחתי מהלימודים, כדי לשחק כדורגל עם ילדי השכונה".

היום הוא נשוי פלוס 3, אבל לדוד, בר ואוראל. יש לו גם שלושה נכדים. הוא מחזיק בעסק 'פיצה ז'אנו', כותב במקומון של אשקלון 'סקופ' ופרשן כדורגל ברדיו המקומי. אחיו הבכור אהרון היה כדורגלן בולט בהפועל אשקלון של שנות השישים. אח נוסף, שמעון, שיחק בהפועל ומכבי אשקלון. "כילד הלכתי לראות אותם מתאמנים ומשחקים, קהל אוהדים גדול היה אז להפועל אשקלון בעידן הנוסטלגי של האחיים בוקובזה ובוסקילה", הוא מספר, "מאמן בשם יוסי שטיין ז"ל היה מגדל דורות של שחקנים והביא אותי לקבוצת הנערים, לאימון מבחן של שליטה בכדור וזריזות. בתוך שנה בנערים עליתי לקבוצת הנוער של הפועל אשקלון, קבוצה טובה ואני סומנתי כפוטנציאל גדול לבוגרים".

מי היו השחקנים הישראלים שנתנו לך השראה?

"התלהבתי מאוד משפיגלר, שפיגל, רוני קלדרון, מאיר ברד, גד בוקובזה, ישראל איגילקה וכמובן מאחי אהרון, שזכיתי בתחילת דרכי לשתף איתו פעולה בהפועל אשקלון. כבר בגיל 16 וחצי עליתי להרכב הבוגרת, תחת המאמנים זאב בסרגליק וגדי צלניקר שטיפח אותי מאוד".

הוא התגלה באליפות חיל האוויר בכדורגל. "שירתי שם בחיל האוויר, הייתה אליפות החיל והצטיינתי בכל המשחקים. נציגים של קבוצות שונות ראו אותי, התלהבו מהשליטה שלי בכדור, מהזריזות והלהט במשחק. יאנקה אקהויז המליץ לי להגיע לאימון בהפועל תל אביב. אבל אחרי שני אימונים לא הייתה המשכיות. היו לי הצעות מבית"ר ירושלים, מכבי פתח תקווה והפועל רמת גן".

ואז הגיע טלפון מרגש ממאמן הפועל באר שבע המנוח אליהו עופר. "הוא היה מאמן שהערצתי, הטלפון שלו היה חד וברור – 'תגיע להפועל באר שבע, מכאן תתקדם'. אחרי 6 שנים בהפועל אשקלון עברתי לבאר שבע. עופר נתן לי את הבמה, כבשתי שערים נגד מכבי תל אביב, נגד הפועל תל אביב. הכותרות בעיתונים היו גדולות בנוסך של 'עוד שמשון הגיע מאשקלון'. עונת 1980/81 הייתה טובה מרגשת ומקדמת מקצועית בבאר שבע".

כפי שקרה להרבה שחקנים, גם הקריירה שלו השתנתה אחרי מפגש עם דוביד שווייצר. "הוא ניגש אלי אחרי משחק בבלומפילד ושאל מה אני עושה. הסברתי לו שאני בבאר שבע. הוא אמר לי 'תקשיב טוב בחור, תשאיר לי את הטלפון שלך בבית'. הדרך להפועל תל אביב נפתחה בשיחה הזאת, היה לי כרטיס שחקן ביד, בעונת 1981/82 עברתי בגאווה ובאושר למועדון הנערץ עלי".

אלה היו ימים אחרים. "לא להאמין היום איך זה התחיל. עליתי על אוטובוס אגד באשקלון, ירדתי ממנו בצומת חולון. כאן החל למעשה האימון שלי. עשיתי את הדרך עד בלומפילד בריצה, בוקר או צהרים. עד שסידרו לי בית מלון, לפעמים ישנתי אחרי אימון הבוקר על הספסל בחדר ההלבשה, ממתין לאימון אחר הצהרים. יצוין כי טורק, אלי כהן אקהויז ואחרים הציעו לי לנוח אצלם בבית".

המנהל האגדי ניסן ניסנוב, אביהם של איציק ושרון, סידר לו דרכון. "הפועל יצאה למשחקי אינטרטוטו, אני פגשתי אותם כעבור מספר ימים באוסטריה אחרי שהם היו בבלגיה. בכל משחק בבלומפילד או במרכז הארץ הייתה שיירה ארוכה של רכבים יוצאת מאשקלון למשחקי הפועל תל אביב, כאלף אוהדים מאשקלון היו בשבתות בבלומפילד לראות אותי ואת הקבוצה".

התואר הראשון שלו היה זכייה בגביע היד של 1982/3 ("כשהגענו למלון רמדה, שמענו צעקות במסדרון, ודיבורים על גול ביד, גילי לא אמר כלום. מענק הגביע שלי היה עשרת אלפים דולר"). שלוש שנים לאחר מכן זכה באליפות הדרמטית מול מכבי חיפה. "הקבוצה התכוננה למשחק, ששודר לראשונה בטלוויזיה, במלון רמדה. יצאנו מהמלון לבלומפילד עם הרכבים הפרטיים. מתברר שאוהדי מכבי חיפה חסמו לי את הרכב, ורק באיחור רב הצלחתי להגיע לחדר ההלבשה. חיפה הייתה קבוצה חזקה מאוד, התקפית ומפחידה, אבל חמש דקות לסיום בא הגול הדרמטי של לנדאו, כבשתי באליפות 8 שערים, אחרי אלי כהן עם 11 וסיני עם 9 גולים".

כעבור שנתיים – עוד אליפות, תחת שניאור. "התחילו קשיים כספיים גדולים במועדון. השחקנים ידעו להתרכז באליפות, אבל הבעיות הכלכליות פגעו בנו בגמר הגביע נגד מכבי תל אביב, יכולנו בקלות לזכות בדאבל, אבל היה חוסר שקט בימים שלפני. הפסדנו 2:1".

ואז הגיעה עונת המשבר והירידה, שאחריה ז'אנו נשאר בהפועל תל אביב. "ידעתי שאמשיך, אני איש הפועל תל אביב. תחילת הדרך הייתה עם לילו עופר, אבל הוקמה ועדת הצלה בראשות יורם אוברקוביץ', עופר הוחלף על ידי דוביד ערב פסח. משימת העלייה חזרה הייתה של הכריש".

את מחזור הסיום של עונת 1989/90 זוכרים היטב זקני השבט. "צפרירים חולון הבטיחה את החזרה לליגה העליונה, המאבק באצטדיון בלומפילד במחזור האחרון היה נגד מכבי יבנה עם מספר נקודות זהה, 52. הפרש השערים היה גול אחד לזכות יבנה, לא היה פשוט להתכונן למשחק נגד מכבי רמת עמידר, בו היינו צריכים תוצאה טובה יותר מהם".

מה היה לפני המשחק?

"באספה המקצועית דוביד, שמאוד אהב אותי, ביקש בחיבה מוכרת 'תנו כול כדור למרוקאי שלנו, מוריס כבר יידע לעשות לעמידר צרות וגולים. לפני שעלינו לכר הדשא התגנבתי ונעלתי לשופטים את חדר ההלבשה כדי שהמשחק יתחיל אחרי זה של יבנה. כבשנו כבר בפתיחה את הגולים שלנו, הגולים של יבנה היו אחרינו ולא בקצב הסילוני שלנו. ניצחנו את עמידר 0:6, כבשתי שלושער ובישלתי פעמיים. חזרנו לליגה העליונה בזכות הפרש שערים, הבקעתי 15 שערים".

לאחר ההעפלה חזרה לליגה הלאומית חזר משה סיני מהשכונה כמנג'ר שחקן. "אני המשכתי לעונה עשירית בהפועל תל אביב. נעשו בסגל שינויים, את העונה סיימנו במקום הראשון בפלייאוף התחתון, הגיע זמן להמשך הדרך בקריירה".

ואז הוא עזב. "ראיתי שחקנים צעירים עולים ורכש שמגיע. פעם הייתי משיג את יוסי אבוקסיס כשאני רץ לאחור, עכשיו הוא השיג אותי בריצה, זה היה מבחינתי הזמן הנכון להיפרד מאהבתי הגדולה. עברתי לעונה אחת תחת דוביד בהפועל אשדוד, שם הקהל היה ממש חסר סבלנות ועזבתי".

הוא חזר לאשקלון לעונת פרישה, תחת המאמן משה מאירי. "הבאנו לאשקלון חלוץ צעיר בשם מוטי קקון, סקורר ענק, שחזר באמצע העונה להפועל פתח תקווה והפך למלך השערים שלה".

בני נוער מזהים אותך בחוצות אשקלון?

"ילדים ובני נוער שפוגשים אותי ברחובות העיר מזהים אותי – 'הנה מוריס, מפיצה ז'אנו'. מבוגרים יותר בני 60 ומעלה, נהנים מסיפורי העבר שלי בהפועל תל אביב".

יש היום כדורגל באשקלון?

"הפועל אשקלון עמוק בתחתית ליגה ב' ואינה מעניינת עכשיו כמעט אף אחד. מכבי אשקלון ושמשון אשקלון בליגה ג'".

כלכלית הפועל תל אביב סידרה אותך בחיים?

"מהיום שהגעתי לבלומפילד ידעתי שמהכדורגל צריך לחסוך כסף, דאגתי למשפחה, לא רכשתי מכוניות מפוארות. מכספי הפועל תל אביב רכשתי לפני 38 שנים את עסק הפיצה, הוא ידוע באשקלון, בני משפחה מועסקים בו".