בסוף דצמבר 2015 הגיעה הפועל באר שבע לבלומפילד. זה קרה אחרי רצף מפחי נפש מול מכבי תל אביב, שהגיע לשיאו בתבוסה 6:2 בגמר הגביע חצי שנה לפני כן והמשיך עם הפסד "ביתי" 1:0 בטדי בפתיחת העונה. הכול היה מוכן לעוד קונצרט תל אביבי שיקבור את שאיפות האליפות של באר שבע, אלא שלאליניב ברדה היו תוכניות אחרות. כבר בדקה השלישית הוא נעץ את הכדור ברשת של פרדראג ראיקוביץ' והוביל, יחד עם מאור מליקסון, את הקבוצה שלו לניצחון 1:2 שבדיעבד התברר כנקודת המפנה בדרך לאליפות.
לברדה הייתה אמש הזדמנות לעשות את אותו הדבר, הפעם כמאמן. באר שבע לא ניצחה בליגה בחוץ את מכבי תל אביב מאז האליפות האחרונה של 2017/18. עם כל הכבוד, שיש, לניצחון בחצי גמר הגביע אשתקד, כשהיא במרחק של ארבע נקודות ממכבי חיפה, עם מאזן כמעט מושלם מחוץ לבית, מול יריבה חסרת ביטחון שלא מסוגלת להבקיע, זו הייתה ההזדמנות שלה למסור הצהרה, לקבע מעמד. היא נכשלה, ולא רק במבחן התוצאה.
כל השדים הבאר שבעיים צצו במשחק הזה: רגשי הנחיתות, העצבנות, העקרות ההתקפית. נניח שהשער המוזר בתוספת הזמן היה מאושר – ואין ספק שהוא היה נותן לבאר שבע בוסט אדיר – האם זה היה משנה משהו? האם זה היה מוחה את היכולת הדלה, את הקצב האומלל, את ההשתנקות במרבית שלבי המשחק? האם זה היה מוחק את התחושה שהיא לא באמת רוצה להיות שחקנית במאבק הזה?
בשורה התחתונה התוצאה עושה צדק עם הפועל באר שבע, ולא משום שלמכבי תל אביב כל כך הגיע לנצח, אלא מכיוון שלה עצמה כל כך הגיע להפסיד.
לפני יומיים נכתב כאן בפסקנות שמכבי תל אביב לא מועמדת לאליפות גם אם תנצח. סביר להניח שהמילים הללו לא נעמו לעיניהם של אוהדי הקבוצה. ברמה העובדתית הם הרי צודקים, הרי כל שלוש המוליכות נראות רע ומכבי תל אביב היא היחידה ביניהן שלקחה השבוע נקודות. הפער ממכבי חיפה עומד על קצת יותר ממשחק וחצי? היא הייתה כבר בסרטים יותר גרועים בעבר.
ועדיין, גם עכשיו, כשהיא במרחק חמש נקודות מהאלופה ונקודה מבאר שבע, וגם כששתיהן חסרות יכולת וביטחון, מכבי תל אביב היא לא מועמדת לזכייה. לא כרגע, לפחות. הניצחון אתמול הוא סנונית, רק שאת האביב עדיין קשה לראות מאחוריה. היכולת לא הייתה שונה מהותית מזו שהקבוצה הציגה במהלך החודש האחרון, גם לא האנמיות וחוסר הריכוז של יובאנוביץ' והתקיעות במשחק של פארפה גיאגון, שקורס כרגע תחת הציפיות להיות הדבר הבא.
ובכל זאת, יש פה בשורה, כי מכבי תל אביב חזרה לנצח. לראשונה בלי אוסקר גלוך, לראשונה ניצחון "אמיתי" של המאמן שתפקד טוב יותר מיריבו. האם תהיה פה המשכיות? נחיה ונראה.
אייטור קראנקה פתח הפעם עם גבי קניקובסקי על הספסל. מאז שגלוך עזב, קניקובסקי הפך לשחקן הרכב קבוע. אתמול הספרדי ספסל אותו לראשונה. לאחר שנכנס היו לו שתי פעולות לא רעות ואז הוא נעלם שוב.
אלה לא ימים קלים עבור קניקובסקי, שאמור להיות אחד משחקני המפתח של מכבי תל אביב בתקופה הזאת. עם ההגעה של רארש איליה התחרות גדלה והוא יצטרך לפלס לעצמו בכוח מקום בהרכב. בעונתו השנייה כשחקן בוגר במועדון בו גדל, קניקובסקי בעיקר מזוהה עם מכבי תל אביב של ההצלחות הנקודתיות. בשנה שעברה הוא היה האיש שהנחיל לבאר שבע הפסד בכורה עם שער ניצחון בבלומפילד. אתמול הוא נכנס כמחליף שלא תרם מאום. הוא לא השחקן היחיד בקבוצה שלא ממצה את היכולות, אבל הוא אחד מאלה ששיפור דרסטי ביכולת שלהם עשוי להביא את הקבוצה למחוזות אחרים.
איליה, אגב, הראה ניצוצות כשנכנס, ניכר שיש לו יכולות. גם הוא לא בלט, באופן מובן. מבחינת מכבי תל אביב האפשרות להקים את שניהם כמחליפים היא בשורה מצוינת, אם רק ניזכר בספסל הדל מאפשרויות התקפיות שהיה לה מול הפועל תל אביב ובני סכנין.
בעיצומו של פברואר האיום, מכבי חיפה יכולה להיות שבעת רצון. אם אחרי חודש כל כך נורא היא עדיין מוליכה את הטבלה בפער של יותר ממשחק, מצבה טוב. למרות הכול, ברק בכר יודע שאין מקום להיות רגוע. בשבת מכבי תל אביב פוגשת בפתח תקווה את נס ציונה, ואפשר להעריך שתצא מפאנק משחקי החוץ שמלווה אותה ותיקח את הנקודות. כל זה יקרה רגע לפני שהאלופה תפגוש בבית את בית"ר ירושלים העיקשת של יוסי אבוקסיס. ביום שני תארח באר שבע את בני ריינה. לא מן הנמנע שבסיום המחזור הזה יעמוד הפער בפסגה על שתיים או שלוש נקודות.
ואז, רק אז, אפשר יהיה באמת לדבר פה על מאבק אליפות.
