יעקב שוורץ, שחקן העבר של בית"ר ירושלים, הוא היום נהג אוטובוס. "לפני למעלה משנה, במהלך נסיעה מבני ברק לכיוון רמת גן, הסבו את תשומת ליבי לכך שבאוטובוס נמצאת תינוקת ללא השגחה ואין איש לידה. עצרתי ליד עיריית רמת גן, יצרתי קשר עם המשטרה ועם אנשי חברת 'דן' . המשטרה טיפלה בנושא, האבא של התינוקת לטענתו ירד ושכח את התינוקת. הוא נחקר כמובן בסיפור הזה, במצלמות הרכב ראו את האבא יורד ללא התינוקת".
האיש יצר איתך בהמשך קשר לאמירת תודה?
"פשוט שום דבר, לא טילפן ולא כלום, העיקר שהכול בסדר".
שוורץ נולד בישראל ב-12 באוגוסט 1964. "אבל נולד ברומניה, אמא נולדה בישראל והיא ממוצא ספרדי. המשפחה התגוררה בירושלים של אז בדירה צנועה. אני נשוי פלוס 4 עם שני נכדים. עברתי מראשון לציון להתגורר בבני ברק. לפני למעלה מעשרים שנים אשתי הפכה אט אט לחרדית, עברה לחבוש כיסוי ראש, וממשפחה חילונית ממנה באה הפכה לחרדית, תוך שהיא עוזבת עבודה בתפקיד בכיר בחברת 'אורטל'. הכול החל להשתנות כלכלית. נולדו לנו תאומים, והייתי צריך לקבל החלטות – לפרק את המשפחה, או להמשיך ולזרום, הדרך בה בחרתי. בשנים האחרונות אני מתגורר בבני ברק, שומר מסורת, ומועסק ב'דן'. נוסעים ותיקים חובבי כדורגל מזהים אותי מדי פעם כשחקן העבר של בית"ר ירושלים, הצעירים כמובן לא יודעים מי הנהג שלהם".
בילדותו המשפחה התגוררה ברחוב שמואל הנביא בירושלים. "למדתי בבית הספר היסודי 'סוקולוב' ובתיכון בחוות הנוער. כמו כו ילדי השכונה, הצטרפתי לחוג כדורגל במרכז הקהילתי 'בית פומרנץ'. יוסי אמינוף, חלוץ עבר גדול של בית"ר ירושלים, המליץ עלי לקבוצת הילדים תחת המאמן וחלוץ עבר אחר, דוד דוידוף. שם, לצידם של אשר ששון, מאיר קדוש ומאוחר מעט יותר גם אלי אוחנה, יצרנו קבוצה טובה ומלוכדת. אוחנה היה משהו מיוחד מסוג אחר, כשהוא היה עם הכדור ראו שצומח כאן כדורגלן ענק להמשך. הוא ברח לנוער ומהר מאוד משם לבוגרים".
השחקן הנערץ עליו, כמו על כל מי שגדל אז בבית"ר, היה אורי מלמיליאן, "כדורגלן ענק, חבר ובן אדם ומנהיג מיוחד. לפני גיל 18 העלה אותי דוידוף לבוגרים ואפשר לי לשחק שני משחקים כשהוא אומר לי 'יעקב, אל תשכח מי נתן לך ראשון את חולצת ההרכב בבוגרים של בית"ר'".
הוא הוזמן לנבחרת הנוער. "בדצמבר 1982 שיחתי עם הנוער של בית"ר נגד הפועל באר שבע. אני זוכר שאת המשחק שפט משה אשכנזי, היה משחק טוב מאוד שלי. בערב הודיעו לי כי מאמן נבחרת הנוער שמואל פרלמן מזמין אותי לקראת טיסה לטורניר מוקדמות אליפות העולם בסן חוזה בקוסטה ריקה. נאמר לשחקנים כי במידה שנעלה לאליפות העולם, כל השחקנים יזכו לקבל אישור של ספורטאי מצטיין אשר יאפשר לנו שרות קל בצבא. ההפסד לאוסטרליה 2:1 ותיקו מאופס נגד קוסטה ריקה מנע מישראל את המקום הראשון, למרות שניצחנו את שתי הנבחרות במשחקים הראשונים. אכזבה גדולה שלי לקראת הגיוס לצה"ל".
אתה מתגייס, ונשלח לחיל השריון, מהלך שהוא ויתור על הכדורגל?
"היה ברור שהחלום להיות שחקן כדורגל בבית"ר ירושלים בשל שרות צבאי בן שלוש שנים ייפגע. החלטתי לעשות מלחמה קטנה הבהרתי שאני רוצה כדורגל, והבעיות הקטנות, לכאורה, שלחו אותי מדי פעם לתקופות קצרות לכלא 6, כדי ששם אחשוב על עתידי. נשלחתי לשרת בבסיס התובלה במשמר הנגב, שם רס"ר בשם אלימלך, חובב כדורגל, הכיר אותי. הוא שוחח איתי ואפשר לי להיות חצי יום בבסיס, ובהמשך להצטרף לאימוני בית"ר ירושלים. השרות הצבאי בהמשך בבסיס בצריפין לא ניתק אותי מהכדורגל האהוב עלי".
ואז, בתספורת צבאית ועל מדי צה"ל, אתה מתייצב לאימון אצל דוביד שווייצר?
"הגעתי לאימון אצל הכריש, הייתי על מדים, והמנהל אברהם לוי הציג אותי בפני שווייצר כשחקן נבחרת הנוער. דובד השאיר אותי בסגל ותוך מספר שבועות כבר שיחקתי אצלו בהרכב, בעונה הזכורה עד היום באיבוד האליפות למכבי חיפה, עם ההפסד 3:1 בימק"א להפועל תל אביב".
בזכייה בגביע של 1985 נגד מכבי חיפה הוא ישב על הספסל. "10 דקות לפני הסיום נאמר לי לעשות חימום, הכוונה הייתה שהמשחק ילך להארכה, אבל אז, בדקה ה-85, אלי אוחנה כבש מול אבי רן את שער הניצחון 0:1 ונשארתי לחגיגה הגדולה".
שנה לאחר מכן כבר היו לו מניות בזכייה בגביע הנוסף. "הגענו לגמר נגד שמשון תל אביב אחרי 1:2 גדול בחצי הגמר על מכבי תל אביב. מסירה מכדור ארוך שלי מיותר מ- 30 מטר מצאה את אלי אוחנה, שהבקיע מול השוער פרדי לסנר. המשחק הלך להארכה והוכרע מגול של אורי מלמיליאן. כשחזרתי לשכונה , היא הייתה מלאה בפלקטים וכרזות על הניצחון והגביע".
ב-1987 זכה באליפות ההיסטורית. "אוהדים מכל רחבי המדינה התחברו לקבוצה. היו"ר רוני בר און שילם באותה תקופה בנדיבות ובזמן את שכר השחקנים. התרומה שלי לאליפות הייתה גול אחד בלבד".
לאחר מכן זכה לחוזה וקיבל דירה מהמועדון. "אברהם לוי יעץ לי לחתום על חוזה לשלוש שנים תמורת דירה בפסגת זאב. נתנו לי גם שכר לחיי היום יום, עצה מעולה של אברם. היום, למרות הכסף הגדול, רוב השחקנים לא יכולים להגיע לדירה בחוזה של 3 שנים".
1989, הגמר הבלתי נשכח מול מכבי חיפה, 3:3 בסיום ההארכה – ופנדלים. "נכנסתי כמחליף, בעטתי את הפנדל הרביעי שלנו לרשת של גיורא אנטמן, ואחרי החטיא ניר קלינגר את הפנדל שהביא לעוד חגיגה".
בסיום עונת 1990/1 ירד שוורץ עם בית"ר לליגה הארצית. "פתחנו טוב, אבל בהמשך פרצה מלחמת המפרץ, בה השחקנים הזרים עזבו. הכול התפרק, ירדנו יחד עם הפועל כפר סבא . המשחק שלא אשכח באותה עונה היה בימק"א נגד הפועל פתח תקווה. קיבלנו פנדל, ניגשתי לבעוט, רפי כהן הדף, הכדור עבר במהירות למני בסון ז"ל שהבקיע. הפסדנו 1:0 והקהל נותר המום, נהיה לי שחור בעיניים. התפנית המהירה הזאת ליוותה אותי שנים ארוכות".
הוא שב עם בית"ר ללאומית וזכה איתה באליפות ב-1993. "משחק הבית הראשון שלנו באותה עונה היה נגד מכבי תל אביב, סיימנו בתיקו 2:2 במשחק מצוין. עשיתי בסיום עם חברי מתיחות, וניגש אלי השוער יוסי מזרחי שכבר לא שיחק בקבוצה. הוא אמר לי נחרצות שאם נמשיך כך, בית"ר תזכה באליפות. הבקעתי שמונה שערים. משה דדש רצה קבוצה עם פעלולים, הקבוצות ממש לא יכלו עלינו עם דרור קשטן".
וכמובן, את ה-13 באוקטובר 1993 הוא לא ישכח לעולם. "במשחק נגד צרפת שלמה שרף הכניס אותי בדקה ה-88 במקום פליקס חלפון, היה 2:2. נכנסתי למגרש, ואז ראובן עטר כבש את שער הניצחון המטורף. הספקתי לרוץ אל עטר ולהתחבק איתו יחד עם שאר השחקנים. הניצחון על צרפת השאיר את שרף בעמדת המאמן עוד מספר שנים. הוא היה מסוג המאמנים שאין היום בכדורגל שלנו. הוא ידע לחבק שחקנים וכמו אבא לבנים שלו, גם לכעוס בטעם, בדיוק כמו דוביד".
עונת 1993/4 הסתיימה ואיתה גם הפרק של שוורץ בבית"ר ירושלים. "הייתי בבית"ר מגיל 12 עד גיל 30, ביקשתי לשחק בקבוצה אחרת. הייתה לי הצעה מעולה ממכבי הרצליה של אלי גוטמן, אבל היא נפלה ברגע האחרון ובחרתי לחתום על חוזה למשך שנתיים בהפועל תל אביב של היו"ר מוני הראל ומשה סיני. הייתה לנו עונה טובה, הפועל תל אביב סיימה במקום הרביעי, הייתי הקפטן ועלינו לגביע אופ"א".
ואז מתחיל בלגן, אתה בתוך מבוך שגורם לך לעזוב לאחר מספר מחזורים.
"הבלגן מבחינתי התחיל במשחק במסגרת האירופית בקישינב. בדקה ה-40, ללא סיבה, סיני החליף אותי. נפגעתי, לא הבנתי מדוע הוא לא דיבר איתי ולא הסביר לי . הראיתי להם שאני מאוכזב, והתגובה הייתה שלא נכללתי בסגל למשחקים. עברתי להפועל באר שבע, בדיוק בזמן שהמדינה סערה סביב רצח ראש הממשלה יצחק רבין. בהמשך עברתי למכבי יפו, שירדה מהמקום האחרון לליגה הארצית ומשם להפועל לוד. סיימתי לשחק במכבי נתניה שחזרה בעונת 1998/99 ללאומית".
לאחר הפרישה עבר לאמן. "הפכתי לעוזרו של ניסים בכר, העברתי את כל האימונים, חשתי שהחלום שלי מתגשם. הייתי עוזרו של אלי גוטמן, אימנתי את הפועל לוד, אבל אז כל נושא הכדורגל התפרק, תם ונשלם. אשתי הפכה לחרדית, הלכתי עם המשפחה ואין יותר שבתות עם כדורגל. נותרו רק הזיכרונות מימים אחרים".
