"לקראת עונת 1984/85 קיימה בית"ר רמלה משחק אימון נגד מכבי תל אביב של המאמן איציק שניאור. היה לי משחק טוב בעמדת המגן השמאלי ברמלה. כבר כשירדנו להפסקה, מנהלי ושחקני מכבי תל אביב התלהבו ושאלו את אנשי בית"ר מי זה המגן הגבוה הזה. עד סיום המשחק נפתח מו"מ ראשוני בין המועדונים לרכישתי, מכבי תל אביב הייתה חסרה אז מגן שמאלי, ועד יום חמישי באותו שבוע הם שילמו עבורי כ-30 אלף דולר על השאלה לעונה אחת. לא ידעתי איך להתמודד עם השאיפה שלי מילדות להגיע לליגה העליונה, פתאום משום מקום אני שחקן של מכבי תל אביב, על כר הדשא של בלומפילד".
יצא לך מיד שם של שחקן הגנה, נוקשה, פראי, וכסחן גדול מול חלוצי היריב.
"אתה מתכוון למשחק בבלומפילד נגד מכבי נתניה, משחק מרכזי מול אצטדיון מלא. האווירה והידיעה שכולם יראו בערב את התקציר בטלוויזיה יצרו אצלי מחויבות ומוטיבציית שיא להצליח. מולי שיחק במכבי נתניה יגאל מנחם, חלוץ גבוה ומהיר. פריצה שלו גרמה לי לפספס את הכדור ולהעיף אותו באוויר באופן גבוה ולא ספורטיבי. הקהל לא ראה דבר כזה, של כניסה בשחקן שהתעופף באוויר. השופט צבי שריר כן ראה ושלח אותי במהירות עם כרטיס אדום לחדר ההלבשה. האמת שכבר אז הצטערתי ועד היום אני מצטער על זה".
יחיאל אבן צור, שחגג לפני חודש יום הולדת 61, נחשב למלך סופגי הכרטיסים האדומים. "אני חושב שנשלפו לעברי 22 כרטיסים אדומים לאורך הקריירה, מאז המשחקים בקבוצת הנוער של נווה דוד רמלה ובבוגרים בהפועל מרמורק, בית"ר רמלה, מכבי תל אביב ובית"ר תל אביב. את הכרטיסים הצהובים והאזהרות של השופטים אי אפשר לספור".
ומה ההסבר שלך?
"לפני המשחקים דיברו איתי שלא להיגרר לכרטיס אדום ולהשאיר את הקבוצה בעשרה שחקנים. גם אני, בחדר ההלבשה ובעלייה לכל מגרש, חשבתי על להיזהר ולא לספוג צהוב ואדום מהשופט. יש לציין שכבר לפני העלייה למגרש, כל השופטים מיהרו להזהיר אותי ממשחק פרוע. זה לא עזר".
למה?
"הממדים הגופניים שלי בעמדת המגן, 185 ס"מ, הבהילו את החלוצים והקשרים. מרוב התלהבות ומוטיבציה ענקית להצליח, החמצן לא נכנס מספיק למוח שלי. כל כניסה וגליץ' אל הכדור הייו בהתלהבות שיא. את התדמית שנוצרה לי במגרש ואצל כל האוהדים כבר אי אפשר היה לעצור, יחיאל אבן צור הפך למלך הכסחנים בכדורגל הישראלי. זה לא הפריע לי כל כך".
רבים השוו אותו למגן מכבי יפו מוצי ליאון, שגם הוא היה ידוע בכדורגל נוקשה. "ראיתי את מוצי משחק לאורך שנות ה-70. מוצי היה מאוד רציני, קשוח, אבל שחקן נמוך קומה בהשוואה אלי, שהייתי גבוה ובולט בכל מפגש עם שחקן אחר. הוא היה שחקן מעולה".
אבן צור נולד ב-5 בפברואר 1962 במרוקו. "נולדתי להורי סול ושלמה במקנז, בה הייתה קהילה יהודית מפוארת. שם משפחתי הוא אבן צור, הוא נפוץ במקנז ולא מעוברת. משפחתי התגוררה בסמוך למשפחתם של אריה דרעי והפרשן יעקב ברדוגו, והתפללו שם באותו בית כנסת. בגיל שנתיים עלתה המשפחה לישראל, והתגוררנו בבית רכבות, בניין ארוך בעיר רמלה, דו קיום של יהודים וערבים. אין לי ספק שאם המשפחה הייתה נשארת במרוקו, הייתי משחק שם כדורגל במועדון בכיר, וגם משחק כדורגל בנבחרת מרוקו".
בילדות למד בבית ספר ממלכתי-דתי על שם משה שרת, ובתיכון למד בבית הספר המקצועי 'מקיף' מכונאות מטוסים, על גבול שכונת ג'ואריש.
איך התחיל סיפור הכדורגל שלך?
"הייתה ברמלה ליגת שכונות כמו ליגת בן יעקב בבאר שבע. היו קבוצות של נערים גיאורגיים, ערבים, נוצרים, מרוקאים, תימנים שהמשיכו לקבוצת הנוער נווה דוד רמלה, בה שיחקתי עד סיום השירות הצבאי שלי. אחרי השחרור מצה"ל, עברתי לשחק בהפועל מרמורק, תחת המאמן וחלוץ העבר יהודה חדד, שיחקתי באותה קבוצה עם ניר לוין שבהמשך עבר להפועל פתח תקווה. שיחקתי גם תחת המאמן נחום סטלמך בבית"ר רמלה ואז הגיע המעבר למכבי תל אביב".
הוא תמיד כונה "אבן". היום הוא מתגורר בבאר יעקב, גרוש פלוס 2, עובד קבוע בעיריית תל אביב כפקח בטיילת ואחראי על השטח מבריכת גורדון ועד חוף מציצים.
את החוויה במכבי תל אביב הוא מגדיר כמדהימה. "אהבתי את המכביזם והאוהדים, קיבלתי מענק חתימה לו דאג המנהל פאפו ישראלי, קיבלתי אלפא ספרינט חדשה. הייתי בטוח שאמשיך במכבי תל אביב, אבל אז ראשי בית"ר תל אביב, שירדה לליגה הארצית, החליטו להביא אותי מבית"ר רמלה".
מאיר 'מיורה' יחזקאל, שחקן העבר וממנהליה של בית"ר תל אביב, מספר: "הבעלים דוד לויאן ואני החלטנו להביא את אבן צור ולא לתת לו להמשיך במכבי תל אביב, הוא היה מגן מעולה, שחקן של לב ונשמה, בחור וחבר אמיתי שכולם אהבו. נפגשנו עם אבן בבית הקפה 'לנצ'נר', מעוז אוהדי בית"ר תל אביב. אחרי התערבות מרכז בית"ר הוא זכה לחוזה טוב. עשינו לו סיבובי הכרה של דיזנגוף ושפת הים, אבן צור התלהב, בנות תל אביב התאהבו בבחור הגבוה והיו לו המון מעריצות. הוא היה חבר ואהוד מאוד בחדר ההלבשה הבית"רי". על לויאן אומר אבן צור: "הוא אהב פרסום, היה דואג ששחקנים מסוימים ייכנסו לקראת סיום המשחק, כשאנחנו מובילים, ויניפו אותו על כתפיים מול הצלמים, תמונות שנראו כמובן בטלוויזיה ובעיתוני הספורט".
הוא היה בליין, אבל "מעולם לא שיחקתי קלפים, לא נגעתי בסמים, אהבתי את תל אביב, את הבילויים בבתי קפה עם המון בנות יפות סביבי", הוא מספר, "בעונה הראשונה שלי בבית"ר תל אביב בליגה הארצית סיימנו במקום השני בטבלה ועלינו יחד עם בית"ר נתניה והפועל לוד לליגה העליונה".
היה לך חשבון מול מי לשחק חזק מאוד ומול מי לא?
"ממש לא עשיתי חשבון, במכבי ובבית"ר תל אביב, לשום שחקן – למשה סיני, למלמיליאן, לאלי אוחנה, לאלי דריקס ולרוני רוזנטל, כולם זכו לגליצ'ים מכל הלב. היה למכבי תל אביב משחק חוץ באצטדיון בקריית חיים נגד מכבי חיפה, רוני רוזנטל ספג ממני כמה כניסות שהוא לא שוכח עד היום, משחק שהסתיים ב-0:0".
ויש לו גם סיפור מפחיד שהוא חושף לראשונה. "כשהיינו באירופה במחנות אימון, הלכתי לחנויות ספורט גדולות. רכשתי מסמרות מיוחדות שאותן מחברים לסטופקס, זה טוב לאחיזת נעל הכדורגל בתוך הדשא, ליציבות, אבל מסוכן למפגש עם הרגל או מגן העצם. אז הבדיקה של הנעליים נעשתה על ידי הקוונים, היא הייתה חפיפניקית. לא העירו לי על כך, אבל היה מפחיד לשחק אז מולי".
כמו רבים, טובים וקודמים שהתראיינו כאן, מלמיליאן היה השחקן הנערץ עליו. "בנערותי באמצע שנות השבעים משפחתי ביקרה הרבה בירושלים. אני לא החמצתי משחקים של מלמיליאן, עליו חשבתי באהדה ואהבה אין סוף. יצא לי לשחק עם מכבי תל אביב בימק"א נגד בית"ר של מלמיליאן. הפסדנו 1:0 מגול של יעקב שוורץ. במהלך המשחק עשיתי גליץ' קשוח על מלמיליאן בלי חשיבה מוקדמת, הוא נפצע. חטפתי צעקות וקללות מהיציעים. כשיצאנו מהמגרש בדרך הקצרה למלון המלך דוד, בין שוטרים ופרשי המשטרה, מאות אוהדים קיללו אותי, וירקו עלי. העדפתי לחשוב שיורד גשם, ולא שום דבר אחר".
ביום שאחרי אתה פותח עיתון במדור הספורט ויורדות לך דמעות.
"הכותרות של המשחק היו בנושא הפציעה של מלמיליאן בגליץ' שלי. נכתב כי אורי ייעדר בשל הפציעה יותר מחודש ימים. זה שפצעתי את מלמיליאן גרם לי לעצב גדול, ירדו לי דמעות, ממש פרצתי בבכי. אורי ואני נפגשים בטיילת של תל אביב, אנחנו נזכרים במשחק ההוא ובכניסה בו, וצוחקים איך הזמן עף קדימה מאז".
בחזרה לבית"ר תל אביב. את תקופת השיא שם, בשלהי שנות ה-80, עבר תחת יצחק שום. "הוא יצר ובנה עם ארצי בן יעקב את הקבוצה הטובה ביותר של בית"ר תל אביב אחרי קום המדינה. היינו במשך שנים בחלק העליון של הפלייאוף העליון, היו הצגות כדורגל התקפיות ענקיות בכל המשחקים שלנו. שום היה אש עלי לאחר הכרטיסים האדומים שהניפו לעברי, צעק עלי, אבל לאחר מכן אמר לי ' אבן, אתה ועוד עשרה בהרכב שלי'. אגב, בבית"ר תל אביב עבדתי תקופה אצל יו"ר מרכז בית"ר מיקי מנדלבליט, אדם נפלא, בחנות הבגדים שלו בתל אביב, סידרתי ופרקתי קרטונים של סחורה". בגיל 29 פרש אבן צור בגלל פציעת גב.
ולסיום, שיחקת עם שלישיית הכהנים – ניסים, ניסן וירון כהן.
"ניסים כהן היה שחקן של הליגות באירופה. שחקן ענק מהגדולים ביותר, בתקופה שהיה צריך סוכן מיוחד להוציא אותו למרחב האירופי. ירון כהן הוא חלוץ שהיה צריך להיות הגדול מכולם, אבל לא היה מי שיכוון אותו נכון, בהחלט אחד הפספוסים הגדולים של הכדורגל הישראלי".
