אחד הביטויים הכי מאוסים בעולם הספורט הישראלי הוא "מכביזם". הוא מאוס משום שגם האוהבים וגם השונאים של מכבי תל אביב משתמשים בו באופן תכוף מדי, לפעמים ללא צידוק. מכביזם הוא התשובה לכל יתרון או חיסרון שיש במועדון, תשובה קלה מדי, מתומצתת ולא מנומקת. למה ככה ולמה אחרת? כי מכביזם ומכביזם ולקינוח עוד מכביזם.
האזכור של מכביזם שנוא, מאוס ולעוס. לפיכך, בואו נדבר על מה שאינו מכביזם, ננסה לנסח את זה במשפט אחד שייצג את כל הרעיון של. מוכנים? אז ככה:
להכניס את דן גלזר ודור פרץ במקום גבי קניקובסקי ופארפה גיאגון בדקה ה-58 ביתרון 0:1 על הפועל ירושלים בבלומפילד.
כשערן זהבי נשאל על ידי רענן ברנובסקי בספורט1 מה לא עובד, הוא אמר "במילה אחת: הכול". זהבי ידוע כאחד שפיו ולבו שווים. בניגוד לראיונות סיום סוערים, הפעם הוא דווקא ענה בסבלנות, ברוגע ובשלווה. זו דרך אחת לתאר את פני הדברים. הגדרה אחרת, מדויקת לא פחות ואולי אף יותר, היא "מובס". זהבי נראה כנוע, נבוך, הבין שזהו, הסיפור של מכבי תל אביב נגמר. הוא לא השתמש בבולשיט הידוע כמו "נילחם עד המחזור האחרון" או "מעכשיו כל משחק הוא גמר גביע". זהבי יודע שלמרות עוד שני מפגשים עם מכבי חיפה ועוד שניים עם הפועל באר שבע, המועדון שלו יצא ממאבק האליפות. סליחה, אמרנו יצא? הוא לא היה שם מלכתחילה, אבל עד אמש לפחות הייתה אשליה כזאת.
כשזהבי אמר שהכול לא עובד הוא הכליל את ההנהלה, השחקנים וגם הקהל. האוהדים של מכבי תל אביב לא אשמים וגם הוא יודע את זה. מדובר בצבא שממלא את בלומפילד בכל משחק ושהגיע בהמוניו לפתח תקווה למשחק נגד נס ציונה כשחש שיש התעוררות. לזהבי יש אנטי מובנה לשריקות בוז (זוכרים את זריקת סרט הקפטן?), אבל אפשר לשער שהוא השתמש בקהל גם כדי להקהות את הביקורת כלפי הגורמים האחרים בקבוצה. בין אם היה זה מתפקידו לעשות זאת ואם לאו, הוא הצביע על נקודה נכונה – יש במכבי תל אביב הרבה שחקנים שלא אמורים להיות בה, יש לה הנהלה שלא מתפקדת, שבחרה אנשי מקצוע לא מתאימים ושהציבה סגל קצוף כנפיים, תרתי משמע, שלא מסוגל לעמוד בציפיות.
היום שאחרי במכבי תל אביב
תחושת כישלון: במכבי תל אביב מחכים לאמירה של גולדהאר
זהבי: "שום דבר לא עובד לנו, כולל הצוות, כולל הקהל, כולם"
זיו אריה: "מגיע לנו לחזור לבלומפילד, סמי עופר וטרנר"
קחו את רארש איליה כדוגמה. איליה הגיע מניס בהשאלה לארבעה חודשים. תחילה לא שותף כלל, אחר כך קיבל דקות פה ושם, בגומלין חצי גמר הגביע, משחק לפרוטוקול, פתח והיה חלש, מה ששלח אותו חזרה לספסל.
תגידו שזה קורה? זה קורה, בוודאי, שחקנים שמגיעים בינואר מתקשים להיכנס לעניינים, רק שבמכבי תל אביב פשוט לא מכניסים אותם לעניינים. הם מגיעים, מתייבשים ולפני שאמרת "אורוש ניקוליץ'" מסיימים את דרכם במועדון בלי אימפקט. יש את הדוגמה של יובאנוביץ' שנכנס כמחליף יומיים לאחר הגעתו וכבש שער ניצחון (לאחר שעלה הון והגיע בכושר, בניגוד לאיליה שבא בהשאלה ולא בכושר), אבל זרים של מכבי תל אביב שמגיעים בחלון ההעברות של החורף לא נוטים למצוא את עצמם במערכת. זה נכון, אגב, גם לגבי המאמנים. האם כולם לא מספיק טובים או שהמועדון אשם? כנראה שגם וגם.
מכבי תל אביב עלתה למשחק אתמול עם החולצות של 1978/9. אחרי העונה ההיא הגיעו 13 שנים קשות בלי מאבק ממשי על התואר. כרגע היא מועדון עם המון חורים, כזה שמתחיל להזכיר את הקבוצות ההן של האייטיז. הבעיה שלה אינה הקרב הפיקטיבי של 2022/23, אלא מאבק האליפות של חמש השנים הבאות. אין לה תשתית, אין לה ניהול נכון, יש רק ייאוש. אותו ייאוש בדיוק שניבט מהעיניים של זהבי.
הגאווה – זהו החטא הגדול של מכבי תל אביב. קחו את פטריק טוומאסי כמשל. בסוף עונת 2021/22 דווח כי מכבי תל אביב מעוניינת בשחקן. הקבוצה עשתה לא מעט עסקים עם אייל סגל בעבר, סביר להניח שהייתה מגיעה לסיכום לו באמת הייתה רוצה, אבל לך תשלם למכבי נתניה מיליון יורו על שחקן שהביאה בחינם בזכות סקאוטינג טוב. איך מהלך כזה יתקבל בקנדה?
זה לא שטוומאסי (החתמה של פברואר, אגב) נצץ בנתניה בחלק הראשון של העונה. פציעה קשה בשריר החשק הובילה לירידה ביכולת שלו, עד שהתעורר והרים את הקבוצה. עכשיו, דמיינו אותו במכבי תל אביב, עם אנרגיות מחודשות ותמיכה של 25 אלף אוהדים מדי שבוע. האם לא היה עושה הבדל כשחקן כנף מהיר, בדיוק כזה שחסר לה היום?
בליגת העל מסתובבים עוד הרבה זרים טובים שאפשר על הנייר לשלוף. עדיין מוקדם לקבוע מה באמת שווה מארק קוסטה, אבל סביר להניח שגם אם בני ריינה תרד, החלוץ שהותיר לה אתמול עם שלושער סיכוי להישאר בליגה, ייחטף על ידי קבוצה בליגה הראשונה, בישראל או במקום אחר. זקאריה מוגיס הוא אחד ששווה לשים עליו עין, ננאד צבטקוביץ' הוכיח שהוא בלם מהטופ, יון ניקולאסקו ימשיך בבית"ר, אבל בקונסטלציה נכונה יכול להגיע. וכמובן, לטוומאסי עצמו עדיין לא מלאו 30 שנה. האם מישהו מהם ימצא את עצמם במכבי תל אביב? אל תבנו על זה.
כדורגל הוא עסק נזיל. לפעמים די בחצי עונה גרועה כדי לחסל קריירה. הצלחה בליגת העל אחרי ששוטטת שנים בדרגים הנמוכים היא משימה מפרכת, כמעט בלתי אפשרית. שם המשחק הוא סבלנות, ולמי יש סבלנות בימינו?
לירן רוטמן כבר בן 26, גיא בדש בן 28. שניהם נעו ונדו, חתמו והושאלו, דשדשו בין צמרת הלאומית לתחתית ליגת העל, עד שהגיעו לתחנה הנכונה. בדש חתם כשחקן חופשי בהפועל ירושלים כשהייתה בלאומית והפך לאחד משחקני המפתח של הקבוצה. כמו כל הקבוצה, הוא פתח טוב את העונה ונחלש בסיבוב השני. כשנראה היה שהפלייאוף העליון מתחיל להתרחק, בדש קטע רצף של תשעה משחקים ללא ניצחון כשכבש ב-0:1 על נס ציונה, הבקיע גם ב-2:2 מול הפועל חיפה ואתמול, בתוך שלוש דקות, כנראה הפך לאיש שחתום על העלייה של האדומים לפלייאוף העליון.
רוטמן היה עוד אחת מההחתמות הרזות של בית"ר ירושלים, כשהצטרף כשחקן חופשי ב-2020/21. הוא לא ממש בא לידי ביטוי בקבוצה עם הרבה רעשי רקע. במכבי נתניה, לעומת זאת, זה נראה אחרת. יש לו שקט תעשייתי שבאמצעותו הצליח לעלות על הגל. עם שער שסייע לנצח את מכבי תל אביב, אחד שעזר להדיח מהגביע את מכבי חיפה והצמד של אתמול, נראה שטוב לו במכבי נתניה. נותר רק לקוות שהמגמה הזאת, של מכבי נתניה בכלל ושלו בפרט, תימשך.
איני יודע כמה מכם ראו את שער השוויון של אום אל פאחם בראשון לציון, אבל מדובר בחרפה של החלטת שיפוט, כשאביב אמדורסקי אישר את הגול של קובי מור למרות עבירה ברורה על השוער דור חברון. מוקדם יותר הוכשל מוחמד במבה מראשון לציון ברחבה וגם כאן המשרוקית נדמה.
כדורגל עם VAR וכדורגל ללא VAR הם שני משחקים שונים לחלוטין. כל כך שונים, שנדמה שהתכלית של השיפוט בליגה הלאומית היא להזכיר לנו כמה נורא היה לפני שהמערכת, על כל חסרונותיה, נכנסה לפעולה. לא צריך VAR כדי לפסול את השער של אום אל פאחם ולא צריך VAR לשרוק לפנדל של במבה. אלא שהמערכת קיימת גם למקרים הללו, שבהם "לא צריך" ובכל זאת השופט טועה.
אמדורסקי, אגב, לא לבד. בכל שבוע מלוות החלטות שיפוט נוראיות את המשחקים בלאומית. הבעיה, כך נראה, היא שהשופטים, גם בדרג הנמוך, התרגלו לדומם את המשרוקית. אז בליגת העל זה בר תיקון, אבל בלאומית אחרי כל שריקה, ובמיוחד אי שריקה, אין דרך חזרה.
