ב-1953 ביקשה הפועל באר שבע להירשם בהתאחדות לכדורגל, אבל בקשתה נדחתה. באר שבע היתה רחוקה מידי עבור אנשי ההתאחדות, עיירה קטנה בדרום הארץ שעד 1948 היתה ישוב פלשתיני מחוץ למפת הציונות. ב-53 הכבישים היו משובשים וממילא הכדורגל הישראלי התנהל בין תל אביב, פתח תקווה וחיפה בשנים האלו. זו היתה הבגידה הראשונה של ההתאחדות בתפקידה ובהפועל באר שבע.
70 שנה מאוחר יותר ודומה שלא הרבה השתנה. אנחנו (אני אוהד באר שבע) לא חלק מארבע הגדולות בעיני עצמן, מאצולת הכדורגל הישראלי. הפועל באר שבע היא הזר המאיים, הרחוק מידי, זה שגדל והשיג משהו לא שלו. הפועל באר שבע גם אחרי עשור מצוין עדיין לא חלק ממפת הכדורגל הישראלי על פי אנשי ההתאחדות לכדורגל. אין עוד מועדון בישראל שמוציא מאנשי ההתאחדות, מנהלת הליגות, איגוד השופטים וחלקים מהתקשורת, עוצמות כאלו של תיעוב ושנאה וניסיונות לפגוע בו. לפחות המסיכות הורדו עכשיו כשבית הדין קיבל החלטה שלא לאפשר להפועל באר שבע להתמודד על האליפות באופן ספורטיבי ופורסמה הודעה שיקרית, בכיינית ועילגת. כמו בשנות המנדט הבריטי, הכדורגל הישראלי הוא ליגה מחוזית שבה רק למספר קבוצות יש זכות להתמודד באופן שיוויוני על התארים.
שלוש פעמים זכתה הפועל באר שבע ליחס מיוחד של בעלי הכוח במוסדות הכדורגל. בספטמבר 2018 ויכוח מיותר וקטנוני של שני הצדדים על צבע חולצת השוער של אריאל הרוש, שוער באר שבע, הוביל לעיכוב בפתיחת המשחק. ארז כלפון יו"ר המנהלת שיגר מכתב פומבי לאלונה ברקת תחת הכותרת הסנסציונית, "ביזוי הכדורגל הישראלי במהלך משחקכם נגד מועדון הכדורגל מכבי תל אביב" וכתב: "אני פונה אלייך כדי להביע את האכזבה, התרעומת והצער מהתנהלותכם במשחק אמש – התנהלות אשר ביזתה את הכדורגל הישראלי על אוהדיו הרבים. החלטה תמוהה ולא ברורה הפכה יום חג לפארסה מביכה וביזתה ציבור גדול של אוהדי כדורגל, תוך שהיא מסבה נזקים אדירים לכדורגל הישראלי כולו, כמו גם לשותפיו ולתדמיתו".
אני בטוח שכל אוהד כדורגל ישראלי יכול לחשוב על מקרים חמורים יותר של ביזוי הכדורגל הישראלי, למשל האופן שבו בית הדין משפיע על גורל עונה שלמה בהחלטה נטולת הגיון או הגינות, אבל עד היום זה היה המקרה היחיד שבו המנהלת השתמשה בנוסח הזה. הוויכוח על חולצת השוער היה מיותר, אבל נתקלנו בפארסות גדולות מאלו.
בינואר השנה הצטרף גיורא ענבר, יו"ר איגוד השופטים למתקפה אחרי משחק גמר גביע הטוטו בין מכבי נתניה לבאר שבע. באר שבע לא היתה מרוצה מאיכות השיפוט וביקרה את השופט, דבר שקורה בערך כל שבועיים בליגת העל או כל ליגה אחרת בעולם, אבל לענבר זה הספיק כדי לצאת למסע התקרבנות. הפעם לא הסתפק בעל התפקיד במכתב, אלא פרסם סרטון וידאו. "איגוד השופטים רואה בחומרה רבה את ההשתלחות חסרת הרסן של גורמים בהפועל ב"ש נגד השופט איתן שמואלביץ', ואת הניסיון הציני והמכוער לפגוע ביושרתו, במקצועיותו ובאמינותו. צר לי שבמקום שכל קבוצה תתעסק בהפקת לקחים בתוך המועדון לגבי התנהגות פרועה, שלא לומר אלימה, של השחקנים והספסלים, בוחרים במפלט הקל – להסית את האש כלפי שופט המשחק ולנסות להשחיר אותו על לא עוול בכפו. אני לא מקבל זאת, האיגוד לא מקבל זאת, והגיע הזמן לעצור את מסע ההסתה הזה".
ביקורות של קבוצות אחרות על השופטים לא זוכות אפילו לאזכור, זה חלק מהמשחק, אבל הפועל באר שבע תוארה כמסיתה, "מסע הסתה!" לא סתם, כמשחירה, כמועדון שדורש טיפול מיוחד. מאז הותקפו שופטים על ימין ועל שמאל אבל מחלקת הוידיאו של ענבר לא מוציאה עדכונים.
השיא הגיע החודש. אחרי תקרית האבוקות באצטדיון טרנר בה אוהדים חסרי אחריות פגעו בתפאורה והציתו אותה, נענשה באר שבע באופן חסר פרופורציות בדיוק לפני המשחק החשוב מול מכבי חיפה. עונש הרדיוס שהושת עליה התפוגג ברגע שהמועדון לא שיחק על פי הכללים והציפיות. בהתאחדות קיוו שהמשחק ישוחק באצטדיון גדול, מול יציעים מלאים ויראה נהדר בשידור הטלוויזיה. המוצר ותדמיתו מעל לכל. אבל באר שבע הודיעה שהיא מעונינת לשחק את המשחק בחרפה שהיא אצטדיון הי"א, והאוויר מהבלון הנפוח שהוא בית הדין של ההתאחדות יצא בחרחור נלעג.
מנקודת מבט באר שבעית נראה שמישהו שם כעס מאוד על התרגיל המוצלח שעשו לו. שמישהו חיכה להזדמנות לנקום בהפועל באר שבע ובאלונה ברקת. המהומה בסוף המשחק מול מכבי חיפה סיפקה את התירוץ, כן זה היה מכוער, אבל ההחלטה להפוך דחיפות וכמה סטירות לקטסטרופה היא ביזוי הכדורגל הישראלי, פגיעה במוצר ושאר הסיסמאות הריקות. בכל המהומה היה רק אירוע אחד חריג בו פגע שחקן מכבי חיפה ינון אליהו בבקבוק בסדרנית מקומית שנזקקה לטיפול רפואי. אליהו לא נכלל אפילו בכתב האישום המופרך של תובע ההתאחדות.
כן, עדיף היה שכולם היו לוחצים ידים ונפרדים לשלום למרות שהפועל באר שבע העזה לנצח את מכבי חיפה בשניות הסיום – הסעיף המרכזי בכתב האישום שלא מופיע בכתב אבל מרחף ברוחו על כל איבוד העשתונות הקולקטיבי – אבל זה לא היה קרוב אפילו לתקרית האלימה במשחק הכדורסל בין ריאל מדריד לפרטיזן בלגרד. מזל שמריאנו באריירו לא הועמד לדין על כיבוש שער מתגרה.
ההתאחדות החליטה לנפח את האירוע הזה ומאז לא מסוגלת לרדת מהעץ, כי אין בה אנשים מוכשרים שמסוגלים לטפל בסיטואציה הזו ובעיקר אין לה רצון לסיים את הפרשה בהגינות. חיסול החשבונות כל כך גלוי לעין ובוטה ועל כך יש להודות לאנשי ההתאחדות ודובריה. נקודה מעניינת – גם כלפון, ענבר ושינו זוארץ, כולם נבחרו לתפקידם חודשים ספורים לפני שהתנפלו באופן מביך על הפועל באר שבע. האם זו הדרך שלהם להראות שהם לא מפחדים מאיש (או אישה)?
ההחלטה בבוקר יום חמישי היא נקודת שפל בתולדות בית הדין של ההתאחדות. הסתירות ביחס בין שחקנים שמואשמים באותה עבירה, ההתעלמות מעדויות וידיאו ברורות במקרה של שחקני מפתח במכבי חיפה וההחלטה הבלתי ספורטיבית להשעות שחקנים לפני הדיון באופן בלתי מאוזן בין שתי הקבוצות, מטילות ספק כבד בנוגע לשיקול הדעת וניקיון הכפיים של ההליך כולו.
התגובה המינורית של ברקת "במילה אחת שערוריה ובושה! חוסר צדק וחוסר ספורטיביות. עד מתי?? תתבישו! איך אתם ישנים בלילה??" זכתה לתגובה היסטרית, מתקרבנת ומאיימת, מנוסחת בלשון עבריינית. איש לא מבזה את הכדורגל הישראלי כמוהם, מידי שבוע.
אז מה עושים? הכוח הרי הידיהם, הם יכולים להעביר את ההחלטות המעוותות שלהם בבית הדין החלול. ראשית מגישים ערעור ונותנים להם סיכוי אחרון. אחר כך פונים לערכאות אזרחיות, מכבי תל אביב עשתה זאת בהצלחה בפרשת ראיקוביץ'. אם ההתאחדות עדיין תחליט להשמיד את העונה, את תדמית הכדורגל, אז פוגעים במוצר. האוהדים לא מגיעים לשאר משחקי העונה כדי לספק תפאורה לבעלי התפקידים, עולים בהרכב מינימאלי למשחקים נטולי ערך ספורטיבי ולא יוצרים אווירה שעוברת טוב בשידור. הם הרגו את המוצר, אל תתנו להם אשליה שלא.
אמנם מכבי חיפה הפכה לקבוצה של המדינה, אבל עדיין יש זכות לנצח אותה. מעל לכל – יש לנצח את ההתאחדות על המגרש. להעמיד קבוצה מצוינת לעונה הבאה ולגרוף עוד תארים ולייצג את הפועל באר שבע, ולא את ההתאחדות. שיהיה ברור, נמשיך להאבק בזוארצים ועושי דברם בבית הדין, בתקשורת, ביציעים ועל המגרש. נמשיך להניף צלחות וגביעים. זה הצליח להתאחדות ב-53, אבל הלקח נלמד. אנחנו כאן.
