חנן ממן עלה אתמול (שבת) לכר הדשא באצטדיון סמי עופר בפעם האחרונה כשחקן פעיל והצליח לרגש ליגה שלמה ברגע הפרישה שלו. מי שלא הצליחה לעצור את הדמעות ביציע היא השותפה שלו למסע הקריירה והחיים, אשתו בר בורן ממן. "אני מרגישה כאילו אני פרשתי, כבר נגמרו לי הדמעות", סיפרה בר (32) בריאיון בלעדי לוואלה! ספורט וספורט1, והוסיפה שהיא עדיין מרגישה מוצפת אחרי אתמול: "לכולם זה נראה כמו שעה אחת מרגשת, אבל אנחנו עוברים תקופה כזאת. כל השלב של ההחלטה היה מרגש ובעיקר שלם ומחבק. זה עשה הכי טוב לחנן וזה מה שחשוב מבחינתי".
איך עברה עליכם התקופה האחרונה, מהרגע שחנן הבין שהוא עומד לפרוש?
"ראיתי אותו בכל תקופת הסבל שלו כשחזר מאד כאוב, היה נאנח מכאבים בלילה ובתקופה של הפציעה בבית חולים, אז כשהוא אמר לי שזה נראה לו הכיוון, שלא יסיים אפילו את העונה, זאת לא הייתה לי הפתעה משמיים. התסכול לחזור ככה ממשחקים הוא משותף. כמו ההצלחות, ככה גם ההפסדים והרגעים הקשים. לאורך הדרך הוא מאד שיתף והתלבט ולכן הרגשתי שזה היה מאד חברי וזוגי כל התהליך הזה".
את מעכלת את זה שנגמר עידן קריירת המשחק שלו בחיים שלכם?
"זה מטורף. מאז שאנחנו זוג, נשאבתי לזה והתאהבתי בזה. אני מאד מבינה בכדורגל, אפילו החבר'ה בעבודה אומרים לי שכיף לדבר איתי על זה. עברנו מועדונים יחד, ככה שאת חיה את זה, ועכשיו זה צעד גדול לכולם. אפילו ראיתי על גל הבת שלנו שאמרה לו אתמול, 'אבא זהו, זה המשחק האחרון שלך?'. היא חיבקה אותו והייתה מאד רגשית. הבית כולו חווה את זה יחד איתו".
מה היית אומרת על חנן לאורך כל השנים שאת מלווה אותו בקריירה?
"הוא מעולם לא היה מביא איתו הביתה את ההפסדים. הוא היה יכול להיות יותר מתוסכל, עצוב או לשתף, אבל אף פעם לא כעס או עצבים, הרגשתי שהוא מביא את הטוב שבדבר הזה. אמנם זה נגמר בעקבות הפציעות שלו וחוסר היכולת להביא את עצמו כמו שהוא רצה, אבל אני גאה בו על ההבנה שכן, הוא יכול היה לשחק עוד שנה, עוד שנתיים אבל זה לא היה הוא ומה שהוא יכול להביא. לדעתי הוא הצליח בזה בגדול – לא לסחוב עוד עונה כדי להביא עוד כמה משכורות הביתה או לסיים בגיל יותר מאוחר. הוא הבין שהוא פצוע וכאוב, ויכול להוריד את החולצה. אגב, כולם ביקשו אותה ממנו וכמובן שאמרתי לו תיזהר ממני! החולצה הזאת שלי, עם הזיעה, עם הכל".
בר וחנן יחד כבר קרוב לשמונה שנים, כשעשרה חודשים בלבד היה הזמן שלקח לו לכרוע ברך ולהציע לה להיות שלו לעולמים. עובדה שנעוצה בסיפור ההיכרות שלהם עוד מימי החטיבה. "חנן עבר לשנתיים למושב מגדים ואני מושבניקית ממושב עין איילה, למדנו יחד באותו בית ספר ונסענו יחד באוטובוסים. תמיד ישבנו אחד ליד השנייה באוטובוס, נפגשנו אחרי שעות הלימודים והיינו חברים טובים, אני הייתי בכיתה ז' והוא היה בכיתה ח'. אחרי שנתיים המשפחה שלו החליטה לעזוב ליקנעם ולקראת העזיבה הוא אמר לי שלא נשמור על קשר, כי הוא אהב אותי ואני לא החזרתי לו אהבה, היה לי תמיד חבר ואני בכלל חשבתי שהוא נמוך. מסגרתי לו תמונה שלנו שיזכור שאני אוהבת אותו, אבל הוא לא דיבר איתי יותר. 12 שנים אחרי, חברה עשתה לייק לחנן ממן. אמרתי 'יה!'. נכנסתי אליו, לא הבנתי כדורגל אבל אמרתי 'וואו, חתיך! גבה'. עשיתי לו עוקב, אבל באמת ידידותי, בכלל הייתי בזוגיות באותה תקופה. תוך עשר שניות החזיר לי עוקב וכתב 'את מוכרת לי מפעם'. אחרי שנפרדתי מהחבר התחלנו לדבר, לצאת, להיפגש. חודש חלף והוא בצחוק רצה להבין אם הקשר בינינו רציני ושאל 'את חברה שלי?', הביא לי את התמונה שנתתי לו אז כשעזב ליקנעם ואמר שהוא שמר אותה כל השנים. אז אמרתי לו שכן".
מה היה הרגע הכי כיף במהלך הקריירה של בעלך?
"היה מדהים לגור בדרום. אמרתי לו אם אתה פורש פה, אנחנו נשארים לגור בבאר שבע. שם הפכנו הבנות לחבורה, הבעלים היו בנבחרת וזה גרם לנו להתקרב, עד היום הכל אנחנו עושים יחד. החבורה מונה את יובל ובן ביטון, אורן ושירז ביטון, ליאת ודן איינבינדר, לירון ובן שהר, עידן ומאי ורד ואור ועומר אצילי – הם הזוג הראשון שיצאנו איתם לדאבל דייט וילדנו בהפרש של שבועיים את הגדולים שלנו. היום הם ואנחנו גרים בשכונת אור ים באור עקיבא, והילדים הולכים לאותו הגן. אמרתי לחנן שחלק מכל הטוב והכיף שלי מעבר לגולים ולתארים זה החברות, הפגרות, המעברים. עם כמה שזה היה קשה, היו הרבה חוויות והרבה חברים טובים. היום מעגל החברות הטובות שלי בעולם הוא מעולם הכדורגל".
עכשיו, כשאת שנייה אחרי, איך היית מסכמת את החוויה של להיות אשת כדורגלן. יש הרבה פלוסים, אבל גם לא מעט מינוסים.
"הכי אמיתי, לא יכולה להצביע על מינוסים. יש הפסדים, פציעות וחוזים שאני יכולה ללוות אותו, אבל הקטע של 'אשת כדורגלן' הבנו שהוא פחות תופס. אני לא חווה את הסטיגמה על אישה של כדורגלן. מהסביבה שלי, כל החברות שלי מהכדורגל עובדות ומפתחות את עצמן. בבאר שבע הרגשתי את זה כ'טייטל' כי הכדורגל שם הוא הלב של העיר. הגענו בעונה מטורפת של חנן, הם לקחו אליפות, היה סחרור וטירוף בקטע של ה'גלאם'. באור עקיבא אני לא הולכת ברחוב ומרגישה אשת כדורגלן, זה בטוח".
יש בעולם הזה לא מעט סיפורי בגידות, קנאה והכל תחת מעקב תקשורתי – מה דעתך בנושא?
"זה לא משהו שנכנס אלינו יותר מדי הביתה. הייתי יכולה לקנא לבעלי אם הוא היה כדורגלן וגם אם לא, כמו כל אחת. אני סומכת עליו בעיניים עצומות ואני חושבת שהבסיס שלנו, של אמון וחברות, הוא חזק ועם השנים זה רק מתחזק ונבנה. מה שהיה יכול להפריע לפני שבע שנים כבר לא נכנס אלינו הביתה היום, וזה הוכיח את עצמו. באופן כללי, לא משנה באיזו קריירה – אנחנו מאד בקטע של 'חיה ותן לחיות' ויש לנו גם מאד את הביחד והילדים והדייטים שלנו. אז אני לא מרגישה שלמישהו מאיתנו יש צורך לברוח לאנשהו כי לכל אחד יש את השקט שלו. עבדנו קשה על הזוגיות וזה משהו שנבנה עם השנים".
מה הדבר הטוב ביותר שאת לוקחת מעולם הכדורגל?
"חוץ מכמובן חוויות וזכרונות לכל החיים, נראה לי בראש ובראשונה זה חברים – משדרנים שאנחנו אוהבים ברמות של משפחה, אוהדים, שחקנים, קולגות בכל הגילאים. יש לי חברות עשור מתחתיי ויותר. יש גם הרבה כדורגלנים שאני שומעת שאומרים שבכדורגל יש חברים כי הם איתך באותה הקבוצה, אבל ברגע שזה נגמר זה לא לכל החיים. אם יש משהו יפה בחנן, זה שיש לו הרבה חברים שימשיכו איתו לא משנה מה. חבר שהוא אח. הוא יעיד כמוני שגם הוא לוקח את זה איתו".
יש לך בעל שנחשב לאחד הכדורגלנים עם הקריירה הכי מרשימה בכדורגל הישראלי, וסבא לילדים שלך שהוא אגדת כדורגל – את מגדלת את הדור הבא?
"לדן (אוטוטו בן שנתיים) יש בעיטה חבל על הזמן. הוא רץ בבית עם חיתול וצועק 'אבא גול!!!'. הוא לגמרי שם. אני זורמת בכיף, אם זה מה שהוא רוצה ואבא שלו רוצה, אז אני איתם".
איזה מין סבא ברוך?
"סבא מהמם. בטוחה שגם ברוך ישמח שדן יילך בדרך שלו ושל חנן. בהריון, כשגיליתי שיש לי בן, ברוך אמר לחנן 'תשמור עליה'. הוא כל כך רצה נכד, הוא היה גם הסנדק. לא היינו יכולים לוותר על לתת לו את הכבוד הזה. אומרים שהסנדק מעביר את התכונות שלו אז אולי הוא יעביר לו את השמאלית או משהו כזה".
מה היית רוצה שיעשה עכשיו? היית רוצה לראות אותו ממשיך בתחום הזה?
"אני יודעת שהוא רוצה להישאר בעולם הזה ולהיות מנהל מקצועי, לדעתי זה תפור עליו וזאת נחיתה מאד רכה. מרגיש שכולם מסביב דואגים, ואני רגועה כי אני יודעת שהוא מאד מקצועי, טוטאלי ואהוב ובקטע הזה אני הכי רגועה דווקא. מגיע לו גם רגע לנשום ואז יתחיל לחפש את עצמו. הוא מרגיש את התמיכה מהבית, על הבוקר סימס לי תודה על הימים האחרונים, אז הוא באמת נסיך ומעריך. הסיבה שהתאהבתי בחנן והוא בי זה כי שנינו מאד משפחתיים, שמים את ההורים והאחים שלנו לפני הכל".
