עם כל הכבוד לאליפות השלישית של מכבי חיפה (כנראה, נו), נראה שיש דברים אחרים על הפרק שצריך לדבר עליהם. למשל ההתרסקות של מכבי תל אביב בליגה ובגביע, בחצי שנה שגרמה לכל אוהד בצהוב להתגעגע לליטו וידיגאל ההזוי, והכל בזכות אייטור קראנקה, שרק השלטונות בקנדה מבינים איך ולמה קיבל את האחריות על קבוצת הכדורגל של מיטש גולדהאר.
מכבי החתימה את קראנקה אצלה בתחילת ינואר, אחרי שוולאדן איביץ' – שהגיע כדי להחזיר את האליפות לאזור חיוג 03, קצת נתקע עם כל העסק, הבין שהסגל שבנה לא להיט וחתך חיש קל לאמן בערבות הקווקז הרוסי. הימים היו ימי ההשתלטות של מכבי חיפה על הליגה, אבל קראנקה נכנס די מהר לעסק – ניצח את אשדוד, קרטע בתיקו מול בית"ר ירושלים המגוחכת ואז פירק את מכבי חיפה ופתח את מאבק האליפות לגמרי.
זה כמעט נראה כמו בינגו, ואז הגיע הדרבי התל אביבי, חמישה ימים אחר כך – והפועל יצאה פראיירית כשלא ניצחה. אחר כך הגיע עוד תיקו עייף מול סכנין והפסד למכבי נתניה ומכבי כבר הביטה בעיניים כלות על התואר. ניצחון על הפועל באר שבע במחזור הבא שוב החזיר את התקוות, ופה עצרנו. שבועיים אחר כך, מול הפועל ירושלים, מכבי כבר הפסידה (אחרי שכבר הובילה) במשחק שבו האנשים שנראו כהכי פחות מאמינים בסיכויים של הקבוצה להגיע למשהו העונה, היו דווקא השחקנים שלה.
אבל היי, עדיין נשאר הגביע. כלומר, כבר אין הגביע, כי מכבי הפסידה בחצי הגמר לקבוצה שבקיץ הקיום שלה היה מוטל בספק ורק מהלכים מכוערים שכללו הגמשת כל העקרונות האפשריים והרס מוחלט של קבוצה אחרת – אפשרו את קיומה. וכאן, לא נעים להגיד, היה השלב שבו מכבי תל אביב הייתה צריכה לשלוח את קראנקה הביתה.
משחק הכניעה של הצהובים מול מכבי חיפה ביום שני השבוע היה סתם עוד מסמר מיותר בארון. גם כשהצהובים הובילו, זה נראה כאילו הם לא מאמינים לעצמם. אף שכולם קיימו את חלקם בהתאם לנסיבות באותן דקות – במכבי חיפה שיחקו אותה "מודאגים" מאובדן האליפות האפשרי, במכבי תל אביב שיחקו אותה קבוצה עם ביטחון עצמי כלשהו (ורק בהפועל באר שבע באמת פנטזו, כנראה), לא לקח יותר מדי זמן לפני שהאלופה היוצאת והנכנסת הורידה את הכאפה ששמה את היריבה במקום. והכל בלי יותר מדי מאמץ, למרבה המבוכה.
בסוף, מאז עזב ברק בכר את איזי שרצקי ועבר להפועל באר שבע ואז למכבי חיפה, מכבי תל אביב זכתה באליפות רק פעמיים. את יתר שש האליפויות שחולקו מאז – קטף בכר. 2:6, תוצאה שבוודאי מעוררת זיכרונות יפים בקריית שלום, ומעלה געגועים לימים שבהם הם היו אלה שמורידים ליריבה את הכאפה ששמה אותה במקום.
ובכר הוא למעשה המפתח לעונה הבאה של מכבי תל אביב. אם לא יקרה משהו מוזר, הוא לא יאמן בארץ בעונה הבאה. מכבי תל אביב משתחררת – סוף־סוף – מהצל של האיש שידע לקחת שתי קבוצות פריפריה ולעשות מהן אימפריה על חשבון הצהובים מתל אביב, שהדיפולט שלהם הוא להיות האימפריה הזו. נכון, גם לחזרתו של בן מנספורד יכולות להיות השפעות חיוביות, אבל כבר ראינו מהקאמבקים של איביץ' (וגם של זהבי) שהקדנציה השנייה היא לא תמיד שחזור של הראשונה, בלשון המעטה. מה גם שמנספורד יצטרך לבנות סגל מאוזן, חכם, כזה שיידע להתמודד עם הכוח של הפועל באר שבע ועם מה שיהיה למאמן החדש של מכבי חיפה להציע, וזו משימה לא פשוטה.
אבל יש עוד דבר אחד שגולדהאר צריך לעשות – וכדאי לעשות אותו מהר, בין השאר כדי להשפיע לטובה על הסגל לקראת העונה הבאה: לשלוח את קראנקה הביתה. לעשות את מה שלא נעשה אחרי ההפסד בחצי הגמר, או אחרי ההפסד להפועל ירושלים במחזור ה־25. מכבי תל אביב לא יכולה להרשות לעצמה אורך נשימה וסבלנות אין קץ, ומה שלא עובד – פשוט לא עובד.
מה דעתך על הכתבה?