אחד המשחקים המרגשים והעוצמתיים בשנים האחרונות, משחק שהחזיר לבמה מועדון גדול שהיה בפרפורי גסיסה רק לפני שנה, הפך לסטירת לחי מצלצלת לכל העוסקים בענף האהוב הזה, בגלל קהל לא מעודכן, לא מחונך, וחסר תרבות.
שום דבר לא צריך לקחת מבית"ר ירושלים את הגביע שזכתה בו אתמול בצדק, גם לא התקנון המוזר עליו חתומות הקבוצות בכדורגל הישראלי. הקהל של בית"ר (הגיע הזמן להפסיק לקרוא לזה אוהדי בית"ר ירושלים, זה קהל עממי, רובו לא מירושלים), זה שפרץ אתמול לדשא והעמיד בסכנה את האזרח מספר 1, זה שפוצץ אתמול מעמד של זכייה בגביע לראשונה מזה 76 שנה (גם אז פוצצו את המשחק אוהדי בית"ר, גם פוצצו את חצי הגמר ב-1974), זה שהפך את החגיגה לעניין פלילי, משמעתי, לקחי.
נשיא המדינה – אחלה אדם, פתוח וקשוב ומאחד – צריך לפנות לו היום שעה מהלו"ז הצפוף שלו, בוודאי כשמחר ערב חג, ולהזמין אליו את שחקני בית"ר ירושלים כדי לקיים טקס הנפה צנוע ומכובד, בלי זיקוקים ובלי מוסיקת רקע. בית"ר ירושלים צריכה להופיע ביולי בסיבוב המוקדם השני בקונפרנס ליג, היא זכתה בכרטיס ובצדק גמור.
אבל האירוע אתמול, שמכנס לו שנה מאוד בעייתית מבחינת התנהגות קהל, שנה שבה הופחתו 10 נקודות במצטבר לקבוצות ליגת על בגלל התנהגות אוהדים – האירוע אתמול חייב להיות קו פרשת המים. לדבר היום על ענישה – הפחתת נקודות, עונשי רדיוס – רק יתדלק את הנרטיב המתודלק בלאו הכי כי מקפחים את אוהדי בית"ר. אי אפשר להעניש אנרכיסטים בעונש קולקטיבי, כי זו חרב פיפיות. ב-19 ביוני תארח הנבחרת בירושלים את אנדורה. אני מקווה שלא רק אצלי בראש רצים כל מיני תרחישים רעים. מאחורי כל בעיה שמתגלה עומדת שאלת תקציב. אתה לא יכול לחנך ציבור, אתה לא יכול להעניש פוליטיקאים שמשתמשים בציבור, אתה צריך לפעול בדרך עצמאית ויצירתית ואתה צריך שיהיה לך כסף לפעול.
חוק הספורט הוציא את המשטרה מהמגרשים. שיהיה ברור: הסיפור פה הוא לא אלימות היס"מ – שהיא בעייתית בפני עצמה – הסיפור הוא שהמדינה לא רצתה לממן את עבודת המשטרה במגרשים, בוודאי לא הקבוצות. זריקת האחריות הפיננסית הזו הביאה לכך שאת האבטחה במגרשים מנהלים חברות אבטחה. גם פה, התעריפים נמוכים, רוב המאבטחים לא מוכשרים, לא תקיפים, חלקם לא דובר עברית כהלכה, ובשורה התחתונה הם לא מבצעים את עבודתם. אתמול היה נראה שלא רק שמעגלי האבטחה לא מנעו כניסת אבוקות, אלא שהאבוקות חולקו שם בצורה שווה בין מחנות האוהדים, כדי לא לקפח אף צד.
לא צריך לפטור את התנהגות הקהל של בית"ר ירושלים, אבל אם היה איום על הקהל הזה, אם הייתה שרשרת אבטחה כהלכה, אם היה מודיעין ראוי, אם היו מבוצעים מעצרים המוניים במהלך המשחק כלפי משליכי אבוקות, הנרטיב היה משתנה. מנגנון האבטחה חייב לעבור שינוי רדיקלי. בוגרי יחידות קרביות, כלבנים, מאבטחים מקצועיים, שכר גבוה, ישנו את פני האבטחה במגרשים. לא חברות אבטחה אזוריות, אלא ארציות, שמתנהגות כמו משטרה ונמצאות תחת פיקוח משטרה.
גם הרכב הקהל חייב להשתנות. באנגליה מצאו כבר לפני 30 שנה כי הדרך הנכונה להרחיק חוליגנים ממגרשי כדורגל היא להפוך את ההגעה שלהם למגרשי כדורגל לבלתי אפשרית. נמצא כי יש הלימה ברורה בין מחירים עממיים לבין הגעה של שכבות אלימות בציבור. מחיר הכרטיס למשחק כדורגל נמוך במצטבר משמעותית ממחיר סל התרבות בישראל. הופעות אומנים עולות פי כמה וכמה, קונצרטים, תיאטרון, אפילו קולנוע עולה היום לאדם רגיל 47 שקלים לפני המזנון.
זה נשמע נורא, בוודאי ביוקר המחייה הנוכחי, אבל זו כמעט הדרך היחידה להלחם בתופעה. אם רף דרישות האבטחה יעלה משמעותית, המחיר יעלה, ולא תהיה ברירה אלא להאמיר מחירי כרטיסים. אם הקבוצות מעדיפות קנסות גבוהים על פני ירידה בכמות הקהל, אז מגיע להן לעמוד באחריות השילוחית. הדרך לשנות היא גם באחריותם, באומץ ליבם, בשיתוף הפעולה עם הרשויות.
גם על שר התרבות והספורט מיקי זוהר מוטלת האחריות לשנות פה את הנרטיב. ראשית, לבטל את שם המשרד. ספורט זה חלק מהתרבות, אין ספורט ותרבות בנפרד. ברגע שהספורט יהנה מסל התרבות, יהיה תקציב לבצע שינויים דרמטיים בתרבות צריכת הספורט. גם השר לביטחון לאומי, שמשרדו רץ אחרי כרטיסי הזמנה לגמר, אבל למרות זאת לא היה במגרש לא בטחון ולא לאומי, צריך להבין שזה בתחום אחריותו. גם שר המשפטים שמתעסק בדבר אחד מאז הפך להיות עורך דין, צריך לזכור שהוא גם אוהד כדורגל – לא סתם אוהד, יושב יציע אולטראס – ולהגיע להסכמה על מינוי שופטי ספורט בבתי המשפט.
יש מגוון עבירות פליליות שהתבצעו אתמול בפריצה לדשא. יש תצלומים, גם אם זה יהיה מדגמי, צריך לייעל את המערכת ולהעניש: עבודות שירות, אפילו עונשי מאסר, הרחקות לכל החיים ממגרשי כדורגל וקנסות כבדים לעבריינים, ברמה של טוטאל לוס לעבריין. אפשר להקל ראש, לומר ש"אלה התחילו", ו"הם עשו", ו"ההתאחדות אשמה", ו"זה החינוך", ו"אלה פני המדינה", ו"תראו את האלימות במגזר הערבי – אין מה להשוות", ו"אני אפרוש", ו"אני לא אפרוש", אליבא דה ברק אברמוב. במקום בו מדליקים אבוקות ומשליכים לדשא ידליקו יום אחד בני אדם וישליכו לדשא. זאת השורה התחתונה.
ובאמת חבל שפתחנו ב-702 מילים על דברים שלא קשורים לספורט ונשארו לנו בקושי 500 לדבר על האירוע הספורטיבי אתמול, או על האירוע הספורטיבי כולו שנקרא בית"ר ירושלים 2022/23.
בית"ר ירושלים זכתה אתמול בצדק גמור בגביע המדינה. יותר מזה, הבנת מגבלותיה, השימוש הנכון בשחקניה, והדרך שבה היא ניצחה, הן בחצי הגמר והן בגמר, הופכים את הזכייה שלה בגביע לאחת המוצדקות והמרגשות בהיסטוריה.
למכבי נתניה לא היה סיכוי. ראשית, הקבוצה עלתה ללא הכנה מנטלית. גם נוכחות הקהל והרעש הגדול לא מנעו מאיתנו לשמוע את שקשוק הביצים של שחקני נתניה. רן קוז'וך, שקיבל המון מחמאות לפני המשחק, צריך לשאול את עצמו איך עולים עם ההרכב השני בגמר גביע ומכניסים שחקני מפתח בחילוף משולש רק בדקה ה-64. כשהוא הכניס את גנדלמן, זלאטנוביץ' ושדה,חלק מאוהדי נתניה כבר הלך הביתה, להספיק לרכבת. היציע שלהם היה כל ריק בדקות הסיום, שזה אפילו קצת העליב את מורשת המועדון.
נתניה שחטפה 6:3 בטדי בליגה המשיכה לשחק לרגליים של בית"ר ושל יוסי אבוקסיס שלא התבייש לשחק ב-DNA של בית"ר ירושלים, ולהגזים במגננה ובהקדשת חטיפות הכדור והיציאה למתפרצות. נתניה לחצה גבוה, אבל בית"ר חיכתה מאוד נמוך, זרקה כדורים לרחבה, לא עזרה לטוואמסי להיכנס למשחק וכאמור, שיחקה עם כלים משניים יותר מדי זמן. כבר אחרי שער היתרון של ניקולסקו, קוז'וך היה חייב להגיב.
עשה אתמול רושם שנתניה מפסידה גביע בכל פעם שהיא מגיעה לגמר – הפסד חמישי בשישה גמרים, ממוצע הכישלון הגבוה בהיסטוריה – בגלל שהיא חסרת אמונה בזכייה בתואר ונכנסת ללחץ מיותר, מהפחד הקמאי שזו הזדמנות אחרונה לראות תואר גם ב-40 השנים הבאות. כדאי ללמוד מהפועל ב"ש, איך השתנתה אצלה החשיבה.
ירדן שועה הוכיח אתמול – ולא בפעם הראשונה, אנחנו מכירים את הסיפור כבר כמה שנים – שהוא השחקן הכי פחות מוערך בישראל ביחס ליכולות שלו. רק בשביל שחקן כזה צריך לשנות את התקנה הבלתי כתובה לפיה שחקן לא יכול לשחק בנבחרת אם לא השלים שירות צבאי, בוודאי לנוכח השירות הקרבי המלא שעשו מיגל ויטור ואנריק סבוריט (שתיכף יקבל שחקן נבחרת).
שועה הוא אומן. שחקן בגודל פיזי כזה שיודע להשתלט על כדור, להוליך כדור, לשמור עליו, למסור אותו בדיוק למקומות שמהם מבקיעים ובעיקר לצחוק מכל שומר. עידו וייר הועדף על פני כארם ג'אבר והופקד עליו אתמול. שועה שלח עקב בדרך לשער הראשון, בישל את השני וכבש את השלישי, לא הורגש שמישהו שמר עליו. בסגל לבלארוס ואנדורה הוא לא יהיה. מוכן להתערב שהוא גם לא יהיה בסגל למשחקי ספטמבר-אוקטובר-נובמבר. חבל שאנחנו לא שואלים למה.
את הלייקח השארנו לסוף, אחרי הדובדבנים, המייפל והקצפת. מה שיוסי אבוקסיס עשה למשחקי הנוק אאוט לא היה בכדורגל הישראלי אף פעם. צריך להסתכל עליו כדי להבין שבמגרש עומד מאמן כדורסל ומנהל משחק כדורגל. הוא מעורב בכל מהלך, חד וערני, ושולט בסביבה ובשחקנים באופן שאין מצב שהם לא ישמרו על משמעת טקטית. בית"ר ירושלים הוא מועדון גדול שהתרסק כלכלית, ארגונית, ותדמיתית, אבל עוצמתו ברורה. יוסי אבוקסיס ניצל את המצב כדי להפוך מועדון גדול לקבוצה קטנה, שהשלם שלה גדול לאין שיעור מסך חלקיה. והכל בשליטה מוחלטת.
ראיתי את בית"ר ירושלים במשחק אימון בעמק הארזים אי שם ביולי 2022. בלי שחקנים, בלי יכולות, בלי הרבה תקווה, ברמה של תחתית ליגה לאומית. אבל כבר אז הקבוצה הייתה מסודרת, שיחקה בתבנית ברורה, והשתפרה ככל שהתקדם משחק ההכנה ההוא. לא פעם ראשונה שהמקלדת כותבת זאת, אבל אבוקסיס המאמן הוא תבנית נוף אבוקסיס השחקן: חיית משחק, אולי הכי גדולה שהייתה בכדורגל הישראלי. הוא הסיבה העיקרית, שהרבה אנשים הסתובבו בימים האחרונים והיו בטוחים שבית"ר תנצח. אומרים שבית"ר רואה גביע – 8 זכיות ב-12 גמרים, אחוז הצלחה מטורף – היא לוקחת אותו. גם בית"ר וגם אבוקסיס בגמר גביע? מי יהמר נגדם. חכו לקיץ, בית"ר לא מדורגת באירופה, כל הגרלה שלה תהיה אתגר לאבוקסיס. ואין כמוהו בלשחק באתגרים.
מה דעתך על הכתבה?