"הייתי זקוק לכליה. הבן שלי הציל לי את החיים"

"לפני 4 שנים התחלתי להרגיש שלא בטוב. הרגשתי דופק חזק ברקות ובראש ולחץ דם גבוה. נשלחתי לבדיקות דם, בהן התברר כי הכליה בצד ימין לא מתפקדת טוב. במשך כארבע שנים טופלתי על ידי כדורים, וההחלטה הרפואית הייתה שאני זקוק להשתלת כליה. עשינו במשפחה – אשתי, שני הבנים והבת – בדיקות והצוות הרפואי החליט כי בני הבכור, זיו בן ה-47, יתרום עבורי כליה. צוות הרופאים, ד"ר אביתר נשר, פרופסור רותי רחמימוב, צוות ההשתלות במחלקה בבית החולים בילינסון ופרופסור יעקב עורי, שטיפל בי לאורך כל הדרך עד להשתלה, הם המלאכים שעזרו והיו לצידי. הייתי בסכנת חיים, סכנה ממשית. לפני שנה וחצי בערך, בראש השנה, התפנה מקום לביצוע ההשתלה. בן שלי זיו הציל לי את החיים".

הדובר הוא צביקה אופנהיים, בלם העבר של הפועל מחנה יהודה, הפועל ומכבי פתח תקווה. "עברנו מבחינה משפחתית חוויה מיוחדת לא פשוטה", מעידה הרעיה עליזה, "בשעת הניתוח היינו כולנו בהיכון למקרה שיזדקקו לניתוח בהצלבה. כולנו גאים בזיו שעשה מצווה, והציל את חייו של אבא צביקה. חשוב להירשם בכרטיס אדי לתרומת איברים".

צביקה, איך אתה מרגיש היום?

"אני מרגיש מצוין, כמו חדש. מקבל תרופות נגד דחיית השתל. הרופאים אמרו לי שהעובדה שהייתי ספורטאי ומבנה הגוף החזק עזרו לי מאוד. אסור לי לאכול דברים מסוימים, אני יכול להיפגע מהר מזיהומים, ומסתובב עם מסכה. כל עלייה קטנה בחום הגוף מחייבת הגעה מהירה ואשפוז בבית החולים. הכול יהיה בסדר".

צבי אופנהיים נולד ב-13 במאי 1951. "הורי עלו לישראל מפולין, ולפני קום המדינה הבריטים גירשו אותם לקפריסין. משם העבירו את המשפחה לשדמות דבורה ולעתלית. עקב קשיים בפרנסה וחיפוש עבודה עברנו להתגורר בשיכון מפ"ם בפתח תקווה".

הוא נשוי לעליזה, פלוס שלושה ילדים ושלושה נכדים. "יצאתי לגמלאות מעיריית פתח תקווה. למדתי בבית ספר הס, ובתיכון בעמל פתח תקווה".

ספר על הילדות בפתח תקווה של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים.

"הפועל פתח תקווה הייתה הנערצת ביותר בבית הספר, קבוצת שש האליפויות עם ויסוקר, סטלמך, קופמן, זכריה ואבשלום רצאבי. מכבי פתח תקווה הייתה פחות נערצת, לפחות בסביבה בה התגוררתי ולמדתי. בשבתות הילדים היו מגיעים למגרשים של הפועל ומכבי, כסף לכרטיס כניסה לא היה, היינו מסתובבים סביב החומה, מאזינים לשאגות האוהדים ורק אחרי סיום המחצית הראשונה פתחו את השערים ונכנסנו פנימה. אהבתי את ימי חמישי בלילה, כשהפועל פתח תקווה התקינה תאורה במגרש ברחוב אברבנאל וקיימה משחקים לאור החשמל, מה שלא היה בשום מגרש בישראל".

איך התחיל הכדורגל המסודר אצלך?

"עד לתיכון עמל לא הייתי בשום קבוצה. בחמישית בעמל למדתי עם דוד ספיבק ממכבי פתח תקווה, שאול נחום מהפועל פתח תקווה וגבי אטוער ממחנה יהודה, כשכל אחד ביקש לקחת אותי לקבוצתו לעמדת הבלם. הבחירה שלי הייתה להגיע לקבוצת הנוער של הפועל מחנה יהודה. הכדורגל היה אז כל כולו בשכונת מחנה יהודה, חבורה של קוסמי כדורגל, בקבוצה שכונתה 'ברזיל הקטנה'. בעונת 1965/66 מחנה שיחקה בליגה העליונה וסיימה במקום השמיני המכובד. העונה שאחריה הייתה עונה כפולה, עונת ההקפאה, שנמשכה בין 1966 ל-1968.

"מאמן הקבוצה היה אוטו שלפנברג (אביו של המאמן שמעון שנהר, א.ג.), אשר העלה אותי באותה עונה לבוגרים בגיל 16.5. שלפנברג עזב ואת עמדת המאמן שחקן תפס זכריה רצאבי האגדי. רצאבי נתן לי את חולצת ההרכב בעמדת הבלם, הייתי כנראה האשכנזי היחיד שם. הייתה התרגשות ענקית לשחק עם אגדות כמו זכריה ויגאל רצאבי, בני רצון, יוחאי אהרוני ודוד עטואר שחזר משמשון תל אביב".

איך אתה כילד משתלב בין השועלים הוותיקים?

"הרגשתי מצוין. עטואר דאג לשמור עלי והייתי מאושר שם. בתום העונה הכפולה ירדנו לליגה השנייה יחד עם ס.כ. נס ציונה. ירדנו לליגה א' מחוז צפון, חשבנו לחזור בתוך עונה, אבל בקושי שרדנו בליגה הנמוכה".

בצבא שובץ לשרת בסדנת טנקים בג'וליס. "אפשרו לי לצאת לאימונים ומשחקים, עשיתי את הדרך בטרמפים, וחוזר כך לבסיס".

היכן הכרת את רעייתך היפה?

"כמנהג הימים ההם, אחד ממקומות הבילוי בערבים היה אולם הבאולינג המפואר ברחוב אבן גבירול בתל אביב. הכרתי שם את עליזה אפרתי, שאביה היה מבכירי קואופרטיב אגד. כולם אמרו לי שאני מסודר לכל החיים, כחבר אגד. התחתנו בבית המהנדס בתל אביב. אבל להיות חבר אגד לא הייתה הבחירה שלי".

אתה עוזב את מחנה יהודה.

"הייתה לי הצעה לעבור להפועל פתח תקווה, נפגשתי בביתו של בועז קופמן, אבל רציתי מקום בו אשחק בטוח. חששתי ששם יהיה לי יותר קשה לקבל מקום בהרכב, הייתה להם הגנה טובה. דוד ספיבק הביא אותי לפגישה אצל יו"ר מכבי פתח תקווה גדי נאדל , סוכמה ההעברה ממחנה יהודה, ממנה פרשו כוכבי העבר המפורסמים. הם קיבלו תמורתי חמישה שחקני נוער".

ב-1973 רשם הישג מכובד יחסית עם קבוצתו החדשה. "תחת המאמן יעקב גרונדמן, זכינו בגביע כ"ה למדינת ישראל אחרי ניצחון על מכבי חיפה בבעיטות הכרעה לאחר 1:1". ואז הגיעה מלחמת יום כיפור. "עשיתי במהלך המלחמה ואחריה 7 חודשי מילואים בסיני. אשתי עליזה, ששירתה בלשכת האלוף נחמיה קיין, סידרה לי טיסות בהרקולס מפאיד באפריקה ללוד וחזרה. מפאיד עשיתי את הדרך הלא קלה לבסיס שלי במיתלה".

סיפור מיוחד במפגש בימק"א נגד בית"ר ירושלים.

"בתקופה ההיא מכבי פתח תקווה יצאה למשחקי חוץ ברכבים הפרטיים של חברי ההנהלה. אשתי הגיע למשחק וחנתה על הכביש הראשי סמוך למגרש. במשחק עצמו שמרתי די בנוקשות על דני נוימן, האוהדים קיללו אותי לאורך כל המשחק. יצאתי החוצה בסיום לחזור ברכב שלנו, האוהדים המתינו לי וקיללו אותי, ניסו לפרוץ לעברי. פרשי משטרה על סוסים הקיפו אותנו, ליוו אותנו לרכב עד ליציאה לכיוון תל אביב".

ב-1980, אחרי שמונה שנים במכבי פתח תקווה, הוא חצה את הכביש. "היה לי הסכם חתום שיעלו לי את השכר או שישחררו אותי ללא תמורה. בפגישות עם מכבי פתח תקווה הם התעקשו שלא להעלות את השכר בכלל. הפועל פתח תקווה הציע לי שכר גבוה פי 8 ממה שקיבלתי ממכבי. אחרי שנודע שחתמתי בהפועל, מכבי ביקשו להחזיר אותי ולשלם לי יותר. הייתה לי תקופה יפה במכבי פתח תקווה, ימי כיף בברכה הצמודה למגרש ושעות בהצגות יומיות בקולנוע סטודיו הסמוך".

המסע לבוטסואנה סיים פרק.

"בעונת 1981/82, בניגוד לחוקי ההתאחדות לכדורגל, שלא אישרה להפועל פתח תקווה לטוס ולשחק בבוטסואנה, הקבוצה יצאה לשם עם מספר שחקני רכש כמו דמתי, אוננה וניסים כהן. זה היה מסע תענוגות חלומי. מלבד כמה משחקי כדורגל, בילינו הרבה בקזינו, טיילנו המון וכייפנו. משם טסנו לניו יורק. כשחזרנו לישראל הקבוצה נענשה בהורדת נקודות והשחקנים הורחקו לתקופות ארוכות. בליגה התרסקנו, סיימנו במקום האחרון בטבלה עם 14 נקודות, ירדנו לליגה הארצית".

אתה עוזב את הפועל פתח תקווה ושותף לעליית הליגה של רמת עמידר.

"עברתי למכבי רמת עמידר, הקבוצה עלתה לליגה העליונה מהמקום השלישי בטבלה, אבל בעיות כספיות במועדון גרמו לי לעזוב למכבי הרצליה, שלם נפצעתי ופרשתי מכדורגל פעיל בגיל 34".

אחרי הכדורגל הפעיל?

"הייתי מאמן קבוצות נערים ונוער במכבי פתח תקווה ומנהל מקצועי במחלקת הנוער במשך 22 שנים. בהמשך היה לי בית ספר לכדורגל נפלא בהפועל מחנה יהודה עם אנשי המועדון, תקופה בלתי נשכחת".