יכול להיות שמי שחתר להחתים את ליאור רפאלוב בן ה-37 ממש בתחילת הפגרה חשב שהוא יכול להיות שלום תקוה הירוק, מן שחקן שנכנס בדקה ה-60, משחק כמו שהוא יודע, בכושר שמתאים לגילו, ועושה שינוי? כי בינתיים זה אולי הצליח, אבל מול יריבות חזקות יותר מחמרון ובית"ר ירושלים (במלוא ההערכה ועם כל הכבוד), יכול להיות שזה יהיה מאוחר מדי.
מכבי חיפה לא שיחקה אתמול מחצית שלמה. היא הייתה איטית להחריד, משחק המעבר שלה היה מסורבל ושום טריק לא עבד. המחשבה הראשונית הייתה מכבי תל אביב. ראינו אותה ביום חמישי, זה היה קצב אחר, תבנית התקפית משופשפת, והיא שיחקה מול הרכב איכותי יותר.
אבל במחצית נכנס רפאלוב במקום מחמוד ג'אבר. זה קרה גם מול חמרון בגומלין. ברגע שרפאלוב נכנס לעמדה שלו בכנף עם יכולת הכניסה לאמצע – כמו שעשה אצילי בשנתיים וחצי הקודמות – סבע קיבל מקום בקישור האחורי והראה משם את יכולת המסירה שלו, ואם יתאפשר לו גם את יכולת הבעיטה. מי שיבדוק את הסטטיסטיקה של סבע לאורך השנים, ויש לו 121 שערים בקריירה, יגלה שרובם הושגו בבעיטות מחוץ לרחבה. הכניסה שלו לרחבה פחות אפקטיבית מהנוכחות שלו מחוץ לרחבה. מרגע שהוא הכניס מהירות למשחק המעבר שבו גם השתתף רפאלוב הזריז, זה שחושב מהר ומעביר את הכדור מהר, הכל נראה אחרת.
מסאי דגו מתעקש לפתוח עם פרנדזי פיירו ולהשאיר בחוץ את דין דוד. ייקח זמן לבצע את ההתאמות, אבל פיירו יתקשה תמיד אם ייערכו מולו, מה שפחות קורה במשחקים מול יריבות אירופיות שנערכות למשחקים מול חיפה כנגד מערך, סגנון, ואזורי תקיפה ופחות כנגד שחקנים ספציפיים. עד כה, בשלושת המשחקים של מכבי חיפה העונה – בשני הוא כלל לא שותף – דין דוד כבש שני שערים של חלוץ רחבה אימתני.
במערך של חיפה יש מקום לחלוץ אחד (גם אם אתמול שיחקו שניים יחד וגם זה פחות מעשר דקות), בטח לא שוראנוב. עם פיירו קשה מאוד לשחק על כדורי עומק, עם דוד אפשר יותר. עם סבע מאחור ורפאלוב מהאגף, העומק הוא הכרח, ולכן פיירו לא אפקטיבי. לחיפה מחכים עכשיו שני משחקים קשים יותר, מול שריף טירספול, ומסאי דגו יהיה צריך לבצע התאמות שיאפשרו לחיפה לשחק באותה אינטנסיביות ובאותה מהירות בשתי המחציות ולא רק במחצית השנייה.
החיבוקים שקיבל מסאי דגו מהצוות שלו ומהשחקנים בסיום המשחק סיפרו את הסיפור האמיתי. מסאי דגו עבר חודש קשה מאוד. גם ים של ציפיות, והמון ביקורת על המינוי שלו, וגם מות אביו. עשה רושם שהקבוצה, המועדון, אפילו חלק נכבד מהקהל, התגייס למען דגו שאסף שלושה ניצחונות משלושה משחקים והקבוצה כבשה 9 שערים. ועדיין, היא עשתה את זה מול קבוצה ממלטה ברמה של פלייאוף תחתון ומול בית"ר ירושלים מאוד לא מוכנה, עם טלאים של סגל, שמלכתחילה באה להתבנקר.
העובדה כי דגו נזקק לחילופים משמעותיים, ברמת שינוי מערך וסגנון, מול שתי יריבות כאלה, והעובדה שמתשעת השערים שלה חיפה כבשה רק שני שערים כתוצאה ממשחק מסודר, ואילו שאר שבעת השערים התפלגו לשלושה ממצבים נייחים, שלושה בהתקפה מתפרצת וכדורים ארוכים, ועוד שער כתוצאה מטעות שוער, צריכה קצת להדאיג. לחיפה יש סגל אדיר, עמוק, בלתי נגמר, גם בהשוואה למתחרות העיקריות שלה בכדורגל הישראלי. אפשר להפיק ממנו כדורגל יותר מתוכנן מאשר תרגילים במצב נייח או תנועה לעומק וכדורים שמדלגים על הקישור. בלי מוחמד אבו פאני, ואחרי העזיבה של נטע לביא בינואר, והסירוב של נת'ניאל צ'אלובה להצטרף אין למכבי חיפה מספר 6 משמעותי (עם כל הכבוד לגוני נאור), וזה עניין שיהיה קריטי עבורה בהמשך העונה, כי בלי נוכחות בקישור, חיפה מאבדת המון מהעוצמה שלה. היא חייבת קשר אחורי. נקודה.
הרעיון הזה לפיו "ניסע לסלוניקי, וננסה להביא את ההכרעה לטדי, יש לנו את יוסי" הוא רעיון נפסד שלאורך זמן בית"ר ירושלים, כמועדון, לא יכול להתבסס עליו. מדובר במועדון ענק, עם קהל אוהדים אדיר, שחי מתקווה לייאוש כבר שנים.
בית"ר שיחקה אתמול כדי לדחות את הקץ. ככה היא משחקת מול הגדולות, עם יוסי אבוקסיס ובלעדיו. במקום שבו נופלים מולה בפח, היא גם מנצחת. זה הביא לה תואר במאי, תואר מוצדק כמובן, היא פשוט שיחקה נכון יותר וטוב יותר ממכבי נתניה. מול קבוצות שיכולות לבצע 5 חילופים איכותיים, זה לא יחזיק לה. אין לה עומק, וגם ההרכב שלה הוא לא בהכרח ברמה של צמרת ליגת העל. יכול להיות שאם ההשוואה של מכבי חיפה היא מכבי ת"א ביום חמישי, אז ההשוואה של בית"ר היא המול פועל ת"א אתמול בהמבורג, אבל זו לא התחרות שמועדונים כאלה חיים עליהם.
בית"ר צריכה לשמור על התשוקה של הקהל שלה, להרגיל אותו לקנות מנויים, שתהיה לו תקווה. אם בית"ר פותחת במערך של שלושה בלמים, שאחד מהם הוא אופיר קריאף שהוא בכלל קשר, ועומר קורסיה שהוא בכלל אלמוני, אין לה כלים להתאים את עצמה לרמות הגבוהות. אדי גוטליב לא שיחק כי הוא עוד לא מוכן ואורי דהן הוא כרגע משאלת לב, אבל כל עוד הם אינם, יהיה מכמיר לב לראות את בית"ר משחקת עם מגינים וקשרים בתור בלמים. מיגל סילבה שמר אותה בחיים, דווקא הבלמים של חיפה תרמו לה שער, אבל ככל שהתקדם המשחק היה ברור שזה לא יחזיק מעמד. כשיטת משחק – הגנה מעובה תוך ויתור על אחזקת כדור – זה לא יחזיק מעמד: לא מול מכבי חיפה, גם לא מול חדרה ובוודאי לא מול פאוק. יוסי אבוקסיס מסוגל לנצח כה כל קבוצה, אבל במשחק בודד, לא כשיטה.
ולכן גם תמוהה ההחלטה להעלות מהספסל אתמול, בפעימת החילוף הלפני אחרונה את טרזייה תומא ויון ניקולאסקו. מדובר בשני שחקנים שלא רוצים להישאר, אי אפשר לטעות בשפת הגוף שלהם. נכון, כל עוד הם שחקנים בסגל, הם יכולים לשחק, אבל השאלה היא מה התועלת בלהכניס שני שחקנים כאלה משמעותיים בדקה ה-70 (בטח במקום שועה ופריידיי). זה או לפתוח איתם ולקוות שיבואו עם אנרגיה, או לא לשתף אותם בכלל (כמו שעושה חיפה עם צ'יבוטה).
זה מקרין עמוק לתוך המועדון. חולבים משחקן שמיועד לעזוב שאריות ולא נותנים את הדקות האלה לשחקני סגל שאולי פחות איכותיים אבל יותר מחויבים. כשזה יגיע לסלוניקי ביום חמישי, זה יבלוט יותר. בית"ר נוסעת לסלוניקי בעיקר כדי להבטיח לעצמה הכנסה בגומלין ואולי להשתמש בה לרכש. היא באמת זקוקה לנס שם כדי לצאת עם תוצאה שתגרה קהל להגיע לטדי, אבל לאורך זמן ההתנהלות הגרושניקית הזו משדרת לקהל מסר עגום הרבה יותר: זה מה יש.
